מאגר סיפורי מורשת

שמי מאור, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתא שלי, רחלי אוחיון.

סבתא רחלי נולדה בתאריך 6.2.1956 במרוקו בעיר ג'דידה, כבת בכורה לדינה ומשה דהן. היא גדלה בבית עם שבעה אחים ואחיות, שני בנים וארבע בנות. אימא הייתה עקרת בית ואבא עבד בתעשייה האווירית בארץ ישראל. הבית היה מסורתי, דתי וציוני, שבו נהגו לדבר בצרפתית, מרוקאית ועברית.

בשנת 1963, כשהייתה סבתא רחלי בגיל 7, עלתה לארץ ישראל עם הוריה ושלושת אחיה הקטנים. סבא וסבתא שלה היו אמורים לעלות איתם לארץ ישראל אך יום לפני הנסיעה הודיעו להם שהם לא יכולים להצטרף כי הם מבוגרים ולכן הם נשארו במרוקו וסבתא שלי לא ראתה אותם יותר.

הם נסעו ממרוקו לצרפת ושהו שם כשבוע. לאחר מכן טסו מצרפת לארץ ישראל.

כאשר הגיעו לארץ ישראל שלחו אותם למעברה והם התגוררו שם שנתיים, הם גרו בצריף צפוף. לאחר מכן הם עברו לדירה משלהם בשכונת מוסררה בירושלים.

חוויות ההתבגרות החזקה ביותר הזכורה לסבתא שלי היא ממלחמת ששת הימים. המלחמה פרצה כשהיא למדה בחטיבת הביניים ואימא שלה הגיעה לבית הספר לאסוף אותה ואת אחיה לבית והם לא רצו ללכת איתה כי הם לא הבינו את המשמעות של מלחמה, אבל האם התעקשה. סבתא זוכרת שהם ישבו שבוע שלם במקלט עם כל השכנים. בגלל שהבית שלהם היה מול העיר העתיקה בירושלים, חיילי צה"ל נלחמו מתוך הבית שלהם ולכן לאחר המלחמה היו חורים מהירי בארונות ובקירות הבית.

בבית הספר התיכון היא למדה במגמת תפירה ובגיל 17 היא התחילה לעבוד במקביל ללימודים במפעל "תחרים ורקמה" בירושלים בתפקיד תופרת.

בשעות הפנאי היא הייתה משחקת משחקי חברה בשכונה לדוגמה: גומי, חבל, שבע אבנים, מוכנים (משחק כדור) ועוד… ובשעות הערב היא הייתה יוצאת לקולנוע, לבתי קפה ולמסיבות אבל היא הייתה צריכה לחזור לבית מוקדם כי ההורים לא הרשו לה לחזור לבית בשעות מאוחרות.

כשסבתא שלי הייתה בת עשרים ואחת היא התחתנה עם סבא מאיר ונולדו להם שלושה ילדים: אימא שלי ושני אחיה הקטנים. 

לפני כ-30 שנה, סבתא התחילה לעבוד בבית אבות והיא עובדת שם עד היום, בעוד מספר חודשים היא אמורה לצאת לגמלאות.

כיום יש לסבתא שלי ארבעה נכדים וחמש נכדות, הגדול בן 22 והקטנה בת שלושה חודשים.

בתקופת הקורונה סבתא שלי המשיכה לעבוד כי מקום עבודתה נחשב חיוני, אך בגלל שמדובר בבית אבות ובו יש אוכלוסיה בסיכון, הם הקפידו לבצע בדיקות קורונה מספר פעמים בשבוע ושמרו מאוד על כללי הזהירות.

עם הילדים והנכדים היא לא נפגשה הרבה וזה היה לה מאוד חסר, אני התגעגעתי אליה מאוד. כאשר היא נדבקה בקורונה לא יכולנו לבקר אותה אבל היינו משאירים לה דברים ליד הדלת ואומרים לה שלום מהחלון.

המסר של סבתא שלי לדור הצעיר הוא: למרות הקשיים שיש בארץ ישראל, אין כמו בארץ והכי חשוב במשפחה זה להיות מאוחדים. 

הזוית האישית

מאור הנכד המתעד: מאוד נהניתי להיפגש עם סבתי וללמוד ממנה על העבר שלה. הסיפורים שהכי עניינו אותי הם סיפור עלייתה ממרוקו לארץ ישראל וחוויותיה ממלחמת ששת הימים.

סבתא רחלי: נהניתי לספר לנכדי מאור על סיפור חיי, אני חושבת שהוא למד להכיר את השורשים שלו ואני מקווה שזה קירב אותו אל העבר של משפחתו.