מאגר סיפורי מורשת

שמי רות עמראני, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי זהבית (פרונסין בתוניסאית) עדה. אני שמחה לשתף אתכם בסיפורה של סבתי כפי ששמעתי ממנה.

סבתי זהבית (פרונסין) עדה נולדה להוריה ויקטור וחיה לבית משפחת שמעוני בעיר טוניס בירת תוניסיה בשנת 1952, סבתא עכשיו בת 70, לאורך ימים ושנים טובות ובריאות.

העלייה לישראל

סבתי עלתה לארץ ישראל מתוניס בשנת 1954 כאשר היא הייתה בגיל שנתיים. בתוניס סבתא גדלה במשפחה אמידה מאוד. אולם, הוריה החליטו לעלות לארץ ישראל, לעזוב הכול מאחוריהם, את כל החיים הטובים שם ולעלות לארץ ישראל.

זהבית בילדותה

אחד הסיפורים המצחיקים והמתוקים על סבתא קשור בהפלגה באונייה בדרך לישראל,

סבתי התינוקת עמדה על סיפון האנייה והסתכלה על הדגים השטים בים. בתמימות של ילדה בת שנתיים, היא חשבה שלדגים קר. לכן, בכל יום היא זרקה לדגים בגד אחר… יום אחד גרביים, יום אחר חולצה, וכן הלאה. הוריה לא הבינו לאן כל הבגדים נעלמים? וכשהם הגיעו לארץ ישראל, הם גילו שלא נשארה להם אפילו חולצה אחת.

במעברה

לאחר שהאונייה שלהם עגנה בנמל חיפה והם ירדו ממנה הם התקבלו על ידי פקידי הסוכנות שהחליטו לשנות את שמה מפרונסין לזהבית. מחיפה הם נשלחו על ידי הסוכנות למעברה באשקלון. באותה תקופה היו הבתים במעברות עשויים צריפי עץ, משפחתה של סבתא קיבלה צריף אחד כזה.

ריצפת הצריף הייתה דומה לריצוף של מדרכת רחוב. בחורף שרר קור עז, ובימות הגשמים הצריף היה מתמלא כולו במים, מי הגשמים חדרו מהדלת לצריף, וגם מגג הצריף דלפו מים. על הרצפה הניחו סירים ודליים, כדי שהמים יתנקזו בתוכם ולא על הרצפה.

בצריף לא היה חשמל, הם השתמשו בעשישיות, כדי להאיר מעט את הצריף הדל. השכנים במעברה היו עולים יהודים מעיראק, כורדיסטן וניצולי שואה, ערב רב של אנשים. השפה המדוברת בבית שלהם הייתה ערבית מדוברת וצרפתית. המעברה בה גרו נקראה מעברה ב', שם הם התגוררו ארבע שנים.

בצריף הקטן בחדר אחד התגוררו תשע נפשות, זוג הורים ושבעה ילדים בגילאים שונים, סבתא פרונסין הייתה הקטנה. ואמה, סבתא חיה (ממה), הייתה בהריון עם דודה רבקה.

בכל לילה נפתחו המיטות לאורכו ולרוחבו של כל הצריף. בישראל הייתה אז תקופת הצנע, לא היה אוכל מספיק וכסף לא היה בכלל. את האוכל והמוצרים הבסיסיים אפשר היה לרכוש רק באמצעות תלושי מזון שהמדינה חילקה. אם גמרת את מכסת התלושים לפני סוף החודש אי אפשר היה לעשות כלום. המצב התחיל להשתפר רק אחרי…. שסבא ויקטור התחיל לגדל בגינה תפוחי אדמה, צנון ופרחים. את זרי הפרחים הוא מכר בשוק ב – 25 גרוש (זה היה כמו שקל של היום)  בנוסף, כדי לפרנס משפחה בת תשע נפשות ההורים עבדו ארבע פעמים בשבוע בחקלאות, בבניה ובפוספטים.

לא היה להם תנור אפייה בצריף, רק במרחק של שני קילומטר בערך הייתה מאפייה שכונתית. בימי שישי הם לקחו את החלות, שהכינו בבית למאפייה המרכזית, ושם היו צריכים להמתין עד שהחלות ייצאו אפויות מהתנור, ורק אז חזרו עם החלות למעברה. ומיד היו צריכים לשוב למאפייה עם סיר החמין כדי להטמין אותו בתנור לסעודת השבת. בשבת בבוקר צעדו שוב למאפייה לקחת את החמין הביתה.

זהבית בכיתה א' במעברה

במעברה היה בית ספר בשם "יהודה הלוי". האחים הגדולים  למדו לימודי ערב. סבא וסבתא, ויקטור וחיה, היו אנשים דתיים הם שמרו שבת והלכו להתפלל בבית כנסת. סבא ויקטור היה מאוד מאוד דתי. בן גוריון הגיע פעם אחת למעברה. מכל מה שסבא שמע והבין מדבריו, שזו ארץ חופשית, והתחיל לעשן בשבת.

סבתי שיתפה אותי בסיפור ממש מתוק ומשעשע מהתקופה הראשונה שלהם במעברה.

אימא של סבתי הייתה מחליפה מידי פעם עם השכנות מרגרינה וחלב תמורת ביצים (המאכלים של התוניסאים מבוססים לרוב על ביצים.)

יום אחד נכנסה סבתא רבתא לצריף העץ שלהם, ולתדהמתה היא גילתה שכל הביצים נעלמו, ואין בבית אפילו ביצה אחת. אימא של סבתי התחילה לבכות ושאלה את סבתי היכן נעלמו הביצים? סבתי סיפרה לה, שאחיה הקטן שתל אותם באדמה, כדי, שעוד מעט יגדל להם עץ של ביצים…

בשלב מסוים כל המשפחות שחיו במעברות עברו לשכונות מפותחות יותר. אולם, משפחתה של סבתי נשארה היחידה במעברה באשקלון. העירייה ניסתה לשכנע אותה, שתסכים לעבור גם לשכונה המתפתחת, אך היא סירבה לעבור, מכיוון, שלא רצתה שילדיה יגדלו ויתחנכו בשכונה של עבריינים. היא הסכימה לעבור רק לשכונה מסוימת. בסופו של דבר העירייה נכנעה והם עברו לשכונה שאמה של סבתי רצתה שילדיה יתחנכו.

לאחר ארבע שנים במעברה, הם עברו לגור בבית קרקע ובו שלושה חדרים, הם היו המשפחה היחידה שקיבלה בית פרטי ולא בית בשיכונים. המשפחה מנתה אז כבר אחת עשרה נפשות: הורים ותשעה ילדים: אודט, ליליאן, בנימין, חנה, מרים, קלמו, ז'רה, רבקה, וזהבית (פרונסין) – סבתי. בית הכנסת בשכונה היה ממוקם בבית ספר "רמב"ם". בקרבת ביתנו היו המון פרדסים ועצי פרי, שהפיצו ריחות נעימים ומשכרים.

הזוית האישית

הנכדה רות: תודה לך סבתא על סיפורך המרתק, העשרת אותי מאוד. מאחלת לך הרבה בריאות, נחת, שמחה ואושר.