מאגר סיפורי מורשת

שמי רות קרלה בריק לבית סילטן. נולדתי בצ'כוסלובקיה להורים ניצולי שואה. אבי רוברט היה בעל ואב לשלושה ילדים שכולם נספו בשואה. אבי ברח לרוסיה, נתפס כמשיג גבול והוגלה למחנה עבודה בסיביר. לימים אפשרו לו להצטרף לצבא הרוסי ואיתו לחם לשחרור צ'כוסלובקיה מהנאצים.

אמי, מגדה לבית וייס, הייתה בשואה במחנה ההשמדה ברגן בלזן עם סבתי גיזלה ויחד הן שרדו. סבי בלה וייס נרצח בצעדת המוות. בתום המלחמה נפגשו הוריי בצ'כוסלובקיה והקימו משפחה. אני נולדתי שם ואחי רפאל נולד כבר בישראל לאחר שעלינו לכאן בשנת 1949. אבי היה מהנדס כימאי ואמי הייתה קוסמטיקאית. ששניהם מצאו עבודה מיד עם העלייה לארץ וסבתי שמרה עליי וניהלה את משק הבית. הימים היו ימי הצנע, כסף לא היה וכל השכנים עזרו אחד לשני כדי לגמור את החודש.

אני בעת טירונות בבה"ד 12

מאחר ואבי החליף מקומות עבודה לעיתים תכופות, עברנו הרבה פעמים דירות ואני כמובן עברתי כל פעם בית ספר… מתוך שמונה שנות לימוד בבי"ס עממי עברתי חמישה בתי ספר. הייתי תלמידה טובה ואני חושבת שהמעברים התכופים פיתחו אצלי קשרי חברות טובים.

לאחר השירות הצבאי עבדתי כדיילת קרקע באל -על, נסעתי לחו"ל ונשארתי בלונדון חצי שנה. עם חזרתי לארץ הכרתי  את בעלי לעתיד, אלי בריק, וב- 1 לאפריל 1970 התחתנו. נולדו לנו ארבעה ילדים: שרון, נטע, יותם ואיתמר. עם חלוף הזמן הם גדלו, נישאו ובירכו אותנו ב- 12 נכדים אהובים. כדור שני לשורדי שואה שבנו בעשר אצבעות את עתידם בארץ, הקמנו שבט של 22 איש ולאחי יש שבט של תשעה.

יום נישואינו

מימין: איתמר ומשפחתו, במרכז: יותם ומשפחתו, משמאל: נטע ומשפחתה, למטה מימין: שרון ומשפחתה, למטה משמאל: סבא אלי, סבתא רותי והנכדים

התמונות הללו הן העדות לניצחון הגדול שלנו על השואה.

משחקי ילדותי

משחקי הילדות שלי – חלקם מוכרים היום וחלקם נעלמו מהנוף. אני בגיל המדינה, כך שברור שמשחקים שילדים משחקים היום, בעיקר משחקים טכנולוגיים, לא היו קיימים אז. גרתי בבית משותף, היו הרבה ילדים בבניין. רוב ההורים עבדו ואנחנו הילדים נשארנו הרבה פעמים לבד. משפחה עזרה למשפחה וילד עזר לילד וממש הייתה עזרה הדדית בין השכנים.

בילדותי לא היו מחשבים, טלפונים וכל הכלים הטכנולוגיים הקיימים כיום. לכן מן הסתם המשחקים היו בעיקר בחוץ, בחצרות או בבתים. פעילות של חוגים כפי שמקובלת היום הייתה מאד מצומצמת. אני למשל למדתי בחוג בלט אבל רוב החוגים כמו כדורסל, ג'ודו, ועוד לא היו קיימים. גם רכבים פרטיים לא היו למשפחות, כך שברור שהסעות ילדים ממקום למקום לחוג וכו' כפי שנהוג היום, לא היו קיימות. המשחקים ששיחקנו בחורף היו מתקיימים  בבתים: שיחקנו במשחקי קופסא כמו מונופול או "ריכוז" כפי שקראו לזה אז, קלפים, סבלנות ועוד. בימים יפים שיחקנו תמיד בחצרות בחבורות גדולות, משחקים כמו  מחניים, גוגוים, גולות, דודס, חמור ארוך, קלאס, חמש אבנים, הקדרים באים, מחבואים, תופסת, קפיצה בחבל, הקפות, ים יבשה באולר, דג מלוח, שלום אדוני המלך ועוד.

מאחר ולא היו טלפונים, כשרצינו לשחק עם חבר היינו פשוט מגיעים לביתו, ושורקים לו/לה או קוראים שירדו למטה או שעולים אליו הביתה. לכל חבורה הייתה שריקה משותפת.

תנועת נוער הצופים

לימים הצטרפתי לתנועת נוער הצופים בשבט רמת גן, הייתי בגדוד חרמון בקבוצת איילה. בתחילת כל פעולה עמדנו במסדר ברחבה, מסודרים בשלשות, התפקדנו, חניך עם חצוצרה ניגן והעלינו את דגל ישראל לתורן. אחר כך התפזרנו לקבוצות לפעולה.

צופי רמת גן קבוצת איילה, גדוד חרמון

היו לנו פעולות משותפות עם מדריכה שתמיד לימדה אותנו שירים חדשים, העבירה מידע על חגים, אירועים שקרו, דיברה על גיבורי תרבות, עשינו תרגילי סדר ולאחר הפעולה שיחקנו יחד. בסוף כל הפעולות שוב התאספנו ברחבה הגדולה בה רקדנו ריקודי עם במעגלי הורה, בשורות או בזוגות. בסוף היינו שרים את המנון הצופים "היה נכון".

לאחר מכן היינו יורדים ל"עמק", זאת כיכר במרכז רמת גן בה היה פלאפל מעולה שכולנו אהבנו והמשכנו לשהות יחד בחברותא עד מאוחר. בחופשות בית הספר היינו יוצאים למחנה למסע או טיול. הנסיעה התקיימה במשאית עם ארבעה ספסלי עץ לאורכה. תמיד שרנו כל הדרך ונהנינו מהנסיעה.

כשיצאנו למחנה עבודה עזרנו בקטיף, למשל קטיף בננות בקיבוץ מעגן מיכאל בו עבדנו במטע, או איסוף תפוחי אדמה בקיבוץ תל קציר, רמת יוחנן, קטיף תפוחי עץ בקיבוצים נוספים. בחופשות אחרות יצאנו למסעות עם תרמיל על השכם. למשל מסע להר תבור, התארחנו בבית משפחה ערבית בכפר דבוריה, ומשם המשכנו לטפס על הר תבור עד המנזר למעלה. ישנו בלילה בשקי שינה על ריצפת המנזר ולפנות בוקר העירו אותנו לראות את הזריחה. עד היום זכור לי המחזה המרהיב של הזריחה.

גם כאן הייתה עזרה הדדית בין החניכים: חניכים חזקים עזרו ודחפו קדימה בעלייה את מי שהתקשה בהליכה, או שסחבו לו את התרמיל כדי להקל עליו. מסעות נוספים עשינו כמו מסע מים אל ים, מסע להר עצמון, לארבל ועוד. כל מסע היה ברמת קושי שונה והיינו חדורי מטרה להגיע ליעד.

בחופש הגדול בסוף כיתה ח' התקיים מחנה הצופים "ג'מבורי" בהר הכרמל. מחנה זה היה מחנה מאד מיוחד ואליו הגיעו חניכי צופים מכל העולם והיה ממש מפגש תרבויות. היכרנו חברים חדשים ממדינות אחרות, למדנו ולימדנו אותם שירים, קשירות מיוחדות בחבל, כמו קשר מוט, קשר שטוח, חיבור והרכבת סנדות למבנה, חצובה, גשר חבלים וכו'. ביום שבת ההורים הגיעו לביקור וקיבלנו מהם צ'ופרים שאותם חילקנו בין כולם.

פעילות התנדבותית מיוחדת שעשינו הייתה במבצע "הקש בדלת" שהתחיל אז ולא היה נפוץ בקהילה. הלכנו מבית לבית במטרה להתרים את האנשים לאגודה למלחמה בסרטן. לאנשים לא תמיד היה כסף אבל מאד ריגש אותי שרבים מהם תרמו בכל זאת ממה שאין להם.

ימי עצמאות היו אהובים עלינו במיוחד. עם צאת יום הזיכרון היינו נפגשים ב"עמק" ברמת גן, אוכלים פלאפל, רוקדים ושרים עד אור הבוקר. הכיכר הייתה מלאה במעגלי ריקוד מכל הגילאים והיה מאד שמח. אז נחשפנו בפעם הראשונה למכונת "צמר גפן" מתוק והתלהבנו. עם עלות השחר צעדנו לתל אביב כדי להגיע מוקדם ולתפוס מקום טוב על מנת לצפות במצעד הצבאי שעבר ברחוב בן יהודה (אם זכרוני אינו מטעה אותי). הלב התמלא בגאווה למראה החיילים, הטנקים ושאר הציוד הצבאי שנחשף. המדינה הייתה מאוד צעירה ויום העצמאות היה כאילו יום "קדוש" לכולנו, יום של גאווה לאומית.

כשהייתי בתיכון הצטרפתי לקורס מדריכים בצופים ולאחריו הדרכתי בנות כיתה ד' ומאד נהניתי מההדרכה. מאחר והתבגרנו כבר לא היו לנו "פעולות" והמפגשים התמקדו בעיקר במפגשי ערב שישי, אותם היינו מעבירים יחד בשירה, מערכונים וריקודי עם.

ברצוני לציין את חשיבות תנועות הנוער כערך בונה, מלכד ומאחד ונותן משמעות גדולה לילד מבחינות רבות: בחינה חברתית, בונה ומקנה ערכים בין אדם לחברו ובין אדם למקום, ציונות, עזרה הדדית, אחדות ואהבת המדינה.

סיפורו של חפץ

במשפחתי קיים כלי כסף לבשמים המשמש לתפילת הבדלה במוצ"ש. הכלי עובר במשפחתי מדור לדור במשפחה מצד אבי רוברט סילטן והוא ניתן למשמורת לבת שנישאת ראשונה בדור. המסורת במשפחת אבי החלה בשנת 1789. מאחר ונותרתי הבת היחידה בדורי, הכלי הועבר אלי ונמצא אצלי למשמורת.

הכלי המשפחתי בשמים להבדלה משנת מחבל בוהמיה 1789

הבאה בתור לקבלתו היא בתנו הבכורה שרון והיא תעביר אותו לנכדה שלנו שתתחתן ראשונה. על הכלי יש חריטות בראשי תיבות של המחזיקה בו ושנת הנישואין. כל אם חורטת את שם הבת ושנת נישואיה לפני שהיא מעבירה אליה את הכלי למשמורת. מאחר ולאחר השואה לא נותרו בנות לקבלתו, הוא הועבר לחזקת אבי. אנו יודעים שבתקופת השואה הוא היה אצל בת דודה של אבי שברחה לצ'ילה ושמרה עליו. עם ביקורה הראשון בארץ היא מסרה אותו לאבי.

כשקיבלתי את הכלי הברקתי ושטפתי אותו, מבלי לדעת שבתוכו אבי הטמין את אילן היוחסין של המשפחה! הנייר נקרע והכל נמחק! זה היה שוק גדול עבורי כי לא ידעתי איך לשחזר את ההיסטוריה של משפחתי. כשסיפרתי זאת לילדיי, נטע אמרה שאולי אחד מהנכדים עשה עבודת שורשים עם סבא רוברט במסגרת בית הספר ואולי יש ברשותו את השושלת. בערב פסח קיבלתי מנטע הודעה זו. זה היה ממש נס של פסח! אי אפשר לתאר את ההקלה והאושר שחשתי כשראיתי זאת, והבנתי שעכשיו אפשר להמשיך ולתעד את אילן היוחסין של משפחתי מצד אבי.

הזוית האישית

סבתא רותי: עבריקי אהוב שלי, תודה לך על שהזמנת אותי להשתתף יחד איתך בתכנית הקשר הרב דורי אותה עשיתי גם עם מיכל אחותך הבכורה. מאד נהניתי להיפגש איתך בכיתה בימי שישי ולשתף אותך בסיפורי ילדותי, נחשפת לשורשי המשפחה, לעלייה לארץ, למשחקי ילדות של פעם, לתנועת הצופים בהם אתה גם פעיל – לשמחתי הרבה, ולסיפורו של חפץ שעובר במשפחתנו. גילית התעניינות רבה ושאלת שאלות. תקופת ילדותי הייתה תקופה מאד מאושרת ושמחתי לחזור אליה בזכות הקשר הרב דורי. אני מקווה ובטוחה שגם אתה נהנית מהביחד שלנו, דאגת לי עם כוס מים מעת לעת, השגחת עלי כשירדנו במדרגות הרבות של בית הספר וזה נגע מאד לליבי. היה לנו ממש כיף גדול להיות ביחד, אוהבת אותך מאד, סבתא רותי.