מאגר סיפורי מורשת

שמי רות ברזילי, נולדתי בארץ במושב שנקרא בית עזרא, שהוא קרוב לאשדוד. זה מושב מאוד קטן. ההורים שלי הגיעו מעיראק ולא היה להם שום דבר, אז נתנו להם חלקת אדמה לעבד אותה והבית היה צפוף וקטן. גרנו שם כמה שנים ועברנו להרצליה.

את כל הלימודים שלי עשיתי בהרצליה, הייתי בבית ספר יסודי עד כיתה ח' בשם "ויצמן", שהיה מאוד רחוק מהבית. היינו הולכים כל האחים חצי שעה ברגל עד לבית הספר בכל בוקר. המשכתי לתיכון בהרצליה "תיכון הראשונים" שקיים עד היום.

משפחה וילדות

אני הבת הכי צעירה, ההורים שלי עלו מעיראק יחד עם אחי הבכור כשהיה בן שלוש ואחותי שהייתה בת שנה בשנת 1950. אני נולדתי בארץ בשנת 1951. היינו חמישה אנשים במשפחה. לפעמים, בחגים או באירועים מיוחדים, אהבנו לצאת בבגדים לבנים לגינה, כל ילדי המושב, ולשחק עד לשעות מאוחרות. במושב, היה מאוד כיף: לא היו מכוניות, לא היה פאר והכל היה מאוד משפחתי. הילדים היו יוצאים לשחק בגינה, לא היה פחד, הכל היה מאוד מאוד מצומצם. אהבנו לצאת כל הילדים ולשחק משחקים חצר וחברה, למשל "מדרכות", או מחניים וכדומה.

התבגרות

הכרתי את בעלי גמי ברזילי בשנת 1972 כאשר ידיד טוב של שנינו הכיר בינינו. היה לשנינו ידיד קרוב שרצה שנכיר אחד את השנייה. הוא דיבר עם גמי, אני פחות הייתי מעוניינת, הרגשתי עוד ילדה, זה היה כאשר הייתי בת 20. לאחר כמה ימים, אני מקבלת שיחת טלפון, זה היה גמי, הוא רצה להכיר אותי. דיברנו המון זמן, והחלטנו להיפגש. בילינו יחד הרבה. ולאחר כמה שנות זוגיות התחתנו.

כשגדלתי, בחרתי במקצוע ההוראה. למדתי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב – מדעי המדינה ושפה וספרות ערבית. אחרי שסיימתי את התואר הראשון, עשיתי תעודת הוראה ללימוד ערבית וכשסיימתי את התואר הראשון התחלתי לעבוד בהוראה. התחלתי ללמד בשנת 1972, לימדתי ערבית למשך 32 שנים. תחילה עבדתי בבית ספר "ברנדיס" בהרצליה ולאחר מכן בחטיבת ביניים "זאב", כאשר הקימו את החטיבות. לאחר כמה שנים של עבודה, נסענו לשליחות בפריז לארבע שנים, שם לימדתי בבית ספר ישראלי. בהתחלה הייתי מורה מקצועית לערבית, בשלב מסויים הייתי מחנכת כיתה, אחר כך הייתי רכזת מועצת תלמידים ורכזת שכבה ולבסוף הייתי סגנית מנהלת.

נקודת מבט מהיום

מנקודת מבטי כיום, אני יודעת להגיד שילדותם של ילדים כיום היא שונה מאוד ממה שהייתה פעם. בתקופתי ההורים עבדו מאוד קשה וחזרו בשעות מאוחרות. אנחנו היינו הרבה לבד, אבל לא באמת לבד, כי תמיד יצאנו החוצה ושיחקנו בחוץ והיו המון חברים מהשכונה ולא היה את הפחד להסתובב ברחובות, שיקרה משהו. החיים היו יותר קלים מהבחינה הזו. לעומת זאת מבחינה כלכלית לא היה מצב מאד מפואר, כלומר לא חסר לנו כלום אך לא היו המון דברים שיכלנו לאפשר לעצמנו.

אין ספק שאני שמחה שנולדתי בארץ, אני יודעת שהמעבר של בני משפחתי מארץ שחיים בה הרבה שנים לארץ חדשה היה מאוד קשה. ראשית, עזבו את כל הנכסים שלהם שם ולא נתנו להם להוציא שום דבר. גם כן, השפה השונה שצריך ללמוד ולהתרגל אליה. לכן אני שמחה שנולדתי בארץ.

הזוית האישית

יעל הנכדה המתעדת: הנושא החשוב בעיני הוא ילדותה של סבתי. יש לה סיפורים רבים מתקופתה כילדה. עבודת תיעוד זו חיזקה את הקשר שלי ושל סבתא שלי. במהלך העבודה ראיינתי את סבתא שלי על דברים שעניינו אותי מחייה. בסוף התיעוד השגתי קשר חזק וקרוב יותר איתה וסיפורים מרתקים שהעשירו אותי וגרמו לי להכיר אותה יותר מקרוב. היה לי נחמד מאוד להיפגש עם סבתי ולשמוע ממנה סיפורים מעניינים על חייה: למדתי על המנהג של ילדי המושב, להישאר בגינה עד מאוחר בחגים או במועדים מיוחדים.

לסיכום, היה לנו כיף מאוד, היינו רוצות לאחל אחת לשנייה שנמשיך לבלות ולעשות דברים משמעותיים יחד לעוד המון זמן.