מאגר סיפורי מורשת

סבתי, רוני הלוי, נולדה בקיבוץ אפיקים ב – 1946.

הקיבוץ נבנה ב- 1926 ואבא שלה היה אחד ממקימי אפיקים. הוא עלה לארץ ב- 1926 ואימה עלתה ב-1932, שם הקיבוץ נקרא אפיקים בגלל שהוא נמצא בין אפיק הירמוך לאפיק הירדן. סבתי גדלה בבית התינוקות, ממנו עברה לפעוטון ואז לגן הילדים בקיבוץ. סבתא גדלה בלינה משותפת ולא ישנה עם ההורים.

סבתא מספרת:

"הייתי בכיתה גדולה מאוד של עשרים וחמישה  ילדים, שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה, (ילדים של פליטי שואה ולוחמים מהקיבוץ). הכיתה שלי הייתה הניסיון הראשון בארץ, לעשות גן מעבר, גן שאת כתה א' עושים בו וממנו, עוברים הישר לכיתה ב'. עד כיתה ו' התקלחנו ביחד, גרנו ביחד והיינו עם הבנים. הייתה לנו מורה מעולה "רוט – רות"  היא עשתה איתנו המון דברים, למשל: למדנו על האדם הקדמון והלכנו לואדי יבניאל, כדי לראות את המערות.

הלכנו ברגל לכוכב הירדן מאפיקים, ואפילו עלינו ברגל להר תבור. היינו עושים המון טיולים, שפחות עושים היום. הייתי ספורטאית מעולה, ורצתי מהר מאוד וקפצתי מאוד גבוה. הייתי גמישה ועשיתי תרגילים על קורות. לחברה הכי טובה שלי קראו נורית, והיינו עושות המון שטויות עם עוד חברות. היינו שלוש בנות שנולדו יום אחרי יום, ואף פעם לא עשו לנו יומולדת, בגלל שזה היה בחופש הגדול.

בחופש היינו עובדים חצי חופש בהרבה עבודות כמו: פינת חי, מטבח, ניקיון שירותים ציבוריים, מכבסה ועוד. ניקיתי עופות כשהייתי בכיתה ו'.  אהבתי לעבוד בגן הירקות וגידלתי גזר, צנונית, מלפפונים וקטפתי כותנה. אהבתי את העבודות בקיבוץ. אחת מהחוויות שאני הכי זוכרת: מכיוון שבעמק הירדן היה מאוד חם, בשבועות היינו עולים לגג, וישנים שם על הגג השטוח, עד סוכות, כשמזג האויר התקרר, וזה היה ממש כיף.

הייתי בקיבוץ עד שהתחתנתי. אבא שלי נפטר כשהייתי בת שלוש עשרה, משטף דם במוח. עזבתי לבד באמצע כיתה ט' ל"כפר גלים" שנמצא ליד טירת הכרמל. שם עברתי לפנימייה,  בגלל שהיו לי קשיים  עם אמא שלי. התקופה הכי טובה בחיים שלי הייתה בפנימייה, כי אף אחד לא הציק לי, הייתי יכולה להיות יותר זמן לבד, ולהיות יותר עצמאית. מה שאהבו בי באפיקים זה שהייתי ספורטאית, וקינאו בי כי הייתי מאוד רזה, ומדדו אותי בכל שבוע. עד היום אני לא אוכלת כל מיני דברים בגלל שהכריחו אותי. מה שמאוד השפיע עלי, לאהוב את החינוך לאינדיבידואליות ולהיות נאמנה לעצמי. בעקבות החוויה שלי, חינכתי את הילדים שלי להיות עצמאיים, אף פעם לא הכרחתי אותם לאכול את כל הצלחת, עד הסוף, אלא כמה שהם רוצים.

בתי הצעירה ביותר, שמה יודפת, נולדה שלושה חודשים לפני התאריך שהייתה אמורה להיוולד, הריאות שלה עדין לא הספיקו להתפתח עד הסוף, והיא נולדה עם שיתוק מוחין. בשביל לנשום היא הייתה צריכה אינקובטור (מכונה שמדמה רחם של אמא, שמזינה את התינוק נותנות לו לנשום ועוד). היא הייתה בו שלושה וחצי חודשים. ראשה היה בגודל כדור טניס, כל אצבע בגודל של גפרור. ברגע שהיא נולדה, אני קיבלת אותה כמו שהיא, ובחרתי לגדל אותה בבית, למרות שידעתי שזה יהיה קשה מאוד (זה מתקשר לילדות, בגלל שאמרו עלי שאני לא אתפתח, ולעגו לי, אבל היה לי את העולם שלי) אני לא ויתרתי.

אמרו לנו שהיא לא תדבר והיא דיברה שוטף, כתוצאה מהנחישות מהעקשנות שלנו, כמשפחה. זה ממש שינה את אורח החיים שלנו וזה השפיע עלינו מאוד, חיינו היו מבוססים עליה, ונתנו לה הרבה אהבה ומקום, לא התביישנו בה. היא לא יכלה לראות, כי נפגע לה עצב הראייה, אבל היה לה אחוזון ממש קטן שבו היא יכלה לראות צבעים. היא רצתה לצייר, אבל היא לא ראתה, אז קשרנו לה ליד מדגשים והיא ציירה, היא רצתה לראות תמונות מג'ורנלים, והיא לא יכלה לראותם, היא ראתה רק את הצבעים. היא שמעה סיפורים ושירים מקסטות, והעריצה את אריק איינשטיין. פעם אחת כשהיינו איתה במכון מור, אריק איינשטין נכנס במקרה. יאיר (בעלי) אמר לו: "הבת שלי מעריצה אותך"  ואריק לחץ לה את היד. סבא יאיר הכין לה כל מיני מתקנים, כמו אמבטיה בצורת מכונית שיורדת ועולה, וכיסא לשירותים שיכולנו להוריד אותה. וממש ניסינו לעזור לה ולקבל אותה כמה שאפשר.

היא נפטרה בגיל שבע עשרה. היה לה קמט בגב וניסו לתקן אותו, ואז השתחרר כריש דם קטן, ולאחר שלושה חודשים יצא לה מהגב ברזל (הברזל שניסו ליישר איתו את הקמט), היו לה תפרים רבים בגב ובבטן. בבוקר אחרי הניתוח היא אמרה לי שהיא צמאה, ואני הלכתי להביא לה מים, וכשחזרתי כריש הדם הגיע לה למוח, והיא נפטרה.

בזכותה נעשיתי יותר פתוחה לילדים , למדתי לחבק יותר, לנשק יותר, קיבלתי ואהבתי את ילדי באופן פיסי, משהו  שהיה לי קשה לפני, כי הם כמוני, גם גדלו בבתי ילדים. לא התביישתי בה, והלכתי איתה לכל המקומות הציבוריים. בעיני היא הייתה ילדה רגילה. זה הדבר הכי חשוב "אסור להתבייש בנכים, אסור להתבייש במי שאתה".

הזווית האישית

סבתא רוני: נהנתי והיה לי נחמד להיזכר ולדבר על מה שחשוב לי, ועל תפיסת עולמי. כשאתה מתעניין בחיים שלי וזה עשה אותי מאושרת, מתוק שלי! אני מאחלת לך שתגדל ותתפתח, ושתהיה מה שאתה רוצה להיות, תמשיך להיות חמוד ושמח כמו שאתה עכשיו.

עמרי: לי היה מאוד כיף, ומאוד התעניינתי בסיפורה של סבתא, למדתי ממנה דברים לחיים כמו: שצריך להיות אתה ושאסור לפחד להיות אתה. הייתי מרחיב על חוויות מהילדות, אבל זה לא יהיה קשור לעבודה. אני מאחל לך שתמשיכי להיות מצחיקה ושתהיי את.