מאגר סיפורי מורשת

שמי רונית, נולדתי בירושלים. הוריי עלו לארץ בשנת 1949 מטורקיה. הם עלו וגרו במעברות ולאט לאט התקדמו, מצאו עבודה ועברו לגור בבניין. אני הייתי מחוברת יותר לאימא שלי ז"ל, הייתה לי תקשורת טובה יותר איתה, יכולת להבין אותה, יכולת ללמוד ממנה ולעשות איתה כל מיני יצירות. זכיתי ללמוד ממנה לסרוג, לתפור ולרקום.

ארץ המוצא שלי היא טורקיה והיא בעצם די קרובה לישראל. באותה התקופה לא הייתה קהילה כל כך גדולה של יהודים בטורקיה ורובם עלו לארץ. היום נשארו שם ממש מעט יהודים. העלייה הייתה קשה, הם עלו לכאן בספינה, כשהם הגיעו לחופי הארץ לא נתנו להם להיכנס והם נשארו ימים נוספים סמוך לחוף הים. אימא שלי התייתמה מאביה בגיל 10 ומאז היא יצאה לעזור בפרנסת המשפחה. החיים היו מאתגרים ולא פשוטים עבורה.

גרנו בבית בן שלושה חדרים קטנים. הייתה חצר, בחצר היו שלושה עצי אורן. מדי יום התחלנו לטפס על העצים אני ואח שלי, וכשאימא שלי הייתה חוזרת מהעבודה היינו עשו לה קולות של תרנגולת ומבהילים אותה.. הילדות שלי הייתה פשוטה, שיחקנו הרבה עם חברים מחוץ לבית, קפצנו על חבל ושיחקנו בגומי, תופסת ומחבואים. זו הייתה ילדות יפה בירושלים. 

למדתי בית הספר היסודי בקריית יובל ובתיכון למדתי בבית הספר סליסברג במגמת אמנות. חבריי לשכונה היו חבריי מהכיתה, רובם גרו לידי והיינו נפגשים הרבה אחר הצהרים. היו לי שתי חברות טובות – ענת ואילנה. היינו מאוד שובבות, היינו נפגשות הרבה, יושבות ומדברות. היה בינינו חיבור, יושר והיכולת לשתף אחת את השנייה. מאוד אהבתי ללכת לבית הספר וללמוד בשעות המקצועיות תפירה, נגרות, רישום, ציור וכו.. למדתי כל מיני מקצועות שנתנו חופש וכיף. אני זוכרת את המורה למתמטיקה כי היא הייתה אישה קצת מפחידה, אבל באותה התקופה בבית הספר בו למדתי לא קראו למורה בשמה הפרטי. בעצם, לאף מורה לא קראו בשמו הפרטי וכשהיה מתחיל שיעור היינו עומדים. רק לאחר שהמורה הייתה אומרת בוקר טוב, היה מותר לנו לשבת. המורה למתמטיקה הייתה אישה גדולה, מרשימה, מקצועית ותמיד הייתה מרגיעה אותנו שלכל תעלול יש את הזמן שלו ושצריך סבלנות בחיים. אני זוכרת מבית הספר את שמוליק שרדף אחריי בבית הספר עם קרמבו ביד והוא מרח עליי את הקרמבו בפנים.

שירות צבאי וחיים בוגרים – הקמת משפחה

 בצבא אני הייתי שוטרת צבאית. אחרי הצבא עבדתי באינטל בירושלים ובאותה התקופה ילדתי תאומות, זה היה מקום עבודה מאוד מאתגר. השכר היה יפה, עבדנו בחדר ייצור נקי והיינו צריכים להיות קשובים מאוד לריחות בחדר היצור. ברגע שהיה נפוץ ריח מסוים, היינו צריכים להודיע ולהתפנות מהחדר כי אלו היו חומרים מסוכנים. אחת החוויות  משם הייתה שחשבנו שהרחנו את אותו הריח, התפנינו ואז הבנו שזה היה התראת שווא.

סבא ואני נפגשנו ביום שישי בשנות ה-80 כאשר היה חבר לסבא, ולי הייתה חברה שהיו זוג – נפגשנו דרכם. ההריון הראשון שלי היה של יעל וענת, הן נולדו ביום שבת. הוריי ז"ל היו אנשים דתיים, אז סבא ניגש והודיע לאימא שלי בביתה שילדתי. היא רצה מהר לבית הכנסת להודיע לאבא שלי שנולדו לו נכדות. לגבי הלידה שלך ושל אושר, אימא שלכם בבוקר לא הרגישה טוב ואמרו שצריך להוריד אותה לניתוח. אנחנו גרים בצפון ורצתי מהר לאוטובוס. אחר הצהרים סבא אמר לי שיעל ילדה ושיש לי נכדים. הייתי לבד באוטובוס והתחלתי לבכות מהתרגשות. כשאימא שלי הגיעה לגיל 80 חגגנו לה יום הולדת במסעדה – זה אחד מהאירועים המרגשים.

עד לאחרונה עבדתי כמדריכה לאנשים עם מוגבלויות, זו עבודה מאוד אחראית. אני כבר לא עובדת ונהנית מהחיים, מבקרת בירושלים ולפעמים אצלכם במעלה אדומים ונהנית, אני תופרת תיקים מעור, אני עושה מקרמה וסורגת. החלום שלי זה שכולנו נהיה בריאים ותמיד שמחים, כל הנכדים שלי ממש מקסימים. תקופת הקורונה עברה עליי בעצב רב ורוב הזמן היינו לבד, זו הייתה תקופה קצת מפחידה. 

מסר לחיים

תאמין בעצמך, תהיה ישר, תהיה ביחד תמיד, בעיקר עם המשפחה. 

הזוית האישית

שירה הנכדה המתעדת: בזכות התכנית יצא לי לדבר יותר  מהרגיל עם סבתא שלי. למדתי דברים חדשים, יצא לי להקשיב לה על העבר שלה ועל הילדות שלה.

סבתא רונית: היה לי נעים להשתתף בשיח שמקרב בין הדורות. אני מקווה ששירה למדה להכיר ולהבין את העבר שלי, כדי שתדע להעביר אותו הלאה לילדיה.