מאגר סיפורי מורשת

שמי רוזינה סרור, נולדתי באלג'יר בשנת 1945. שם אבי דניאל, הוא נולד ב-1924. שם אמי היה מנטינה, היא נולדה ב-1924. אמי הייתה עקרת בית ולאבי הייתה קצבייה.

עלינו לארץ בשנת 1950. אבי נפטר בארץ. הייתה לנו ילדות קשה מאוד, אמי השתדלה לטפל בנו ויצאה לעבוד, היינו תשעה אחים פה בארץ. הייתה לי אחות בשם יהודית שנחטפה כשהייתה בת שנה. גרנו באוהלים, בצריפים, במעברות עם תלושי תקופת הצנע.

הוריי רצו להיות במדינה ציונית ויהודית. עלינו לארץ עם אבא, אימא ותשעה אחים. את השפה העברית לא למדנו הרבה, למדתי שנכנסתי לגן, למדתי אותה תוך שלושה חודשים מהר מאוד וככה תקשרתי. הסתדרתי עם כולם טוב, הבנו אחד את השני. התקשורת הייתה טובה מאוד, היה לי ממש טוב בלימודים. אהבתי ללמוד, אהבתי את החברה ואת המורים.

גדלתי בנתניה בשכונת דורה. למדתי בבית ספר סיני בדורה. גרנו בבית מאוד קטן שבע נפשות עם הרבה שמחה ואהבה והמון הכנסת אורחים. היו לנו מנהגי מסורת – העוגיות והאוכל המיוחד, היה לנו בראש השנה ניסן את ה'בסיסה'.

כשהייתי קטנה היינו משחקים בקלאס, חבל, מחניים כדור עף ועוד. עבדתי בכמה עבודות ואחת מהן הייתה מטפלת בילדים, מאוד אהבתי לטפל בהם. אחרי שנישאתי התחלתי בתור סייעת בגני ילדים ואחר כך מטפלת באופן פרטי.

התחביבים שלי היו ריקודי עם והצגות, אהבתי ללכת להצגות. הייתה פעם אחת שהייתה הופעה בתל אביב, היה לנו קשה להגיע לשם כי לא היה לנו תחבורה מארלוזורוב בתל אביב, הלכנו ברגל עד לרמת גן בשביל לראות מופע מהמם.

הכרתי את הבן זוג שלי כשאני הייתי בת 18 והוא בן 27, הכרנו אצל חברים. הוא היה שחקן כדורגל, הייתה תקופה של חיזור מאוד ארוכה, הצעת הנישואין הייתה בשבת בסחנה עם חברים, שם הוא הציע לי נישואין. הייתה לנו חתונה בבית כנסת הדדי בשכונת ותיקים בנתניה, החתונה הייתה מצומצמת מאוד, רק עם קרובי משפחה, כי המקום היה קטן, זה היה רק משפחתי.

אחרי החתונה גרנו בשכונת ותיקים בבית של אבא יחד עם אימא שלו, עד היום אנחנו גרים בשכונה. יש לנו ארבעה ילדים: ניסים, דניאל, ענת וערן ויש לנו גם חמישה נכדים: ניצן, קאיה, עומר, אייל ואליה.

הזוית האישית

סבתא רוזינה: חשוב להנות מהדברים הקטנים, להיות מאושרים ובריאות לכולם.