מאגר סיפורי מורשת

שמי רואי, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בחרתי לראיין את סבתא רבתא שלי, שולמית בדוח, שולמית היא סבת אמי. וכך סיפרה לי סבתא:

פרטים אישיים

שמי שולמית בדוח, נולדתי בשנת 1934 בעדן שבתימן. אין לי תאריך לידה, כי עלינו ארצה בשנת 1950 ומשרד הפנים נתן לנו תאריכי לידה לפי רצונו (אני קיבלתי 1 באפריל). עליתי לארץ בגיל 16 יחד עם אחותי ושני אחיי. אח אחד עלה איתנו ונעלם. אנחנו חושבים עד היום שהוא בין ילדי תימן החטופים, אנחנו לא יודעים מה איתו עד היום.

ההורים שלי נולדנו בעדן, תימן, אמי נפטרה בתימן ואבי נפטר במחנה העולים שהיה בהמתנה לעלות לארץ. בתימן היה קשה מאוד לגור כי היה חם מאוד, אבי עבד בקדרות, ובכל זאת הצליח לטפל בנו (לאחר מות אמי).

קצת על הילדות

בילדותי, גרנו בבית עשוי חימר, הרצפה הייתה עשויה מבטון והבית כלל שני חדרים. על מנת להכין אוכל, אמי הייתה טוחנת גרגירי תירס על אבנים וכך הייתה מכינה קמח. כדי להכין בשר, היינו קונים פרה, שוחטים אותה, והבשר היה מתחלק בין המשפחות. אני, אמי ואחיי, היינו חייבים ללכת מרחק רב כדי לשאוב מים מן הבאר.

לא הלכתי לבית הספר, לא היה נהוג שבנות ילמדו, רק הבנים למדו תורה, הבנות רק עסקו במשק בית, עבודות חקלאות וגינון. בילדותי שיחקנו משחקי קוביות (קוביות בטון) או שהיינו חופרים גומות באדמה, ומשחקים עם אבנים כמו גולות.

אבי חיתן את אחותי בגיל מאוד צעיר, זה היה מאוד מקובל אז בתימן, כי היהודים חששו שהערבים יחטפו את הבנות, אך עם נשים נשואות הם לא התעסקו.

העלייה והשהות בארץ

בשנת 1948, כשהייתי בערך בת 14, עם הכרזת הקמת המדינה, נכנסו לביתנו שליחים, על מנת להודיע לנו להתחיל לארוז במטרה לעלות לארץ ישראל. נלקחנו לשדה התעופה והועלינו למטוס, נאלצנו למהר כדי שהמוסלמים לא יעכבו את העלייה לארץ, העלייה הזאת נקראת "מרבד הקסמים". הנשים והילדים נכנסו לבדם לארץ אך לגברים לא נתנו להיכנס. הגענו למעברה בדרום ירושלים, אני ואחיי, עבדנו במלאכת הבית, ולאחר כמה חודשים, אבי עלה מתימן.

בערך בגיל עשרים התחלתי לעבוד במשק בית, אצל משפחה עם תינוק שרק נולד, האימא חלתה קצת אחרי הלידה ונפטרה, האישה הזאת שנפטרה זו סבתך (אם סבי). כמה חודשים לאחר פטירתה, נישאתי לאב המשפחה (סבך- ישראל בדוח). גידלתי את התינוק אהוד, שגדל להיות סבך כאילו היה בני, הרחבתי את המשפחה, וילדתי עוד חמישה ילדים.

עברנו לגור בנתניה, סבא רבא שלך נפטר לפני כמה שנים, סבך היה רב גדול וסופר סת"ם, כמו כן היה בעל חנות תשמישי קדושה ידועה בנתניה. בצעירותי, עבדתי עם סבא רבא שלך בחנות, סרגתי כיפות ומכרתי אותן.

חפץ משפחתי העובר במשפחה

במשפחה שלנו, לכל נכד ונין, יש ספר תהילים, אישי וקטן בתיקו, הספר נכתב על ידי סבא רבא שלך, והוא מזכרת וזיכרון ממנו. בנוסף, לכל ראש משפחה, יש שופר קטן, העשוי מקרני איל, שסבא רבא שלך תקע בו בבית הכנסת במשך עשרות שנים.

סבתא כיום

אני כבר המון שנים בפנסיה, לדעתי עברתי את גיל 90. אני אוהבת לבשל מרק תימני, לאפות קובנות ופיתות לילדי, נכדיי וניניי. פעמיים בשבוע אני הולכת למועדון ופוגשת חברות. אני הכי אוהבת את יום שישי, שבו כולם מגיעים לביתי לקידוש. תקופת הקורונה הייתה קשה, כולם התרחקו, אך תמיד אמרתי להם שאני מעדיפה למות מקורונה ולא מבדידות.

אתה הנין השני שלי, מקווה לזכות להיות בבר המצווה שלך, אני וסבא טיפלנו בך, מאז שנולדת ועד גיל שנתיים. לא היית בגן, שימחת אותנו כל יום, ואני מקווה שתמשיך לשמח אחרים תמיד, תלמד, תהיה רופא, ותהנה מהחיים. אני מאחלת לי שיהיה לי כוח להכין לך פיתות כמו שאתה אוהב.

הזוית האישית

רואי הנין המתעד: למדתי הרבה על סבתי ועל החיים הקשים בתקופה ההיא. בנוסף למדתי מסבתי שחשוב לשמוח ולחייך בחיים.