מאגר סיפורי מורשת

שמי עדינה אורנשטיין לבית טאובר, נולדתי בתאריך 31.8.1953 בבית חולים קפלן ברחובות. התגוררנו במושבה נס ציונה עד היותי בת שנה, אז עברנו לרמת גן. הוריי ילידי רומניה ובסיפור זה אתמקד בעלייה שלהם אל ישראל.

אבי ואמי נולדו בצפון רומניה ושרדו את מלחמת העולם השנייה. אבי שלמה (סולו) טאובר שהה ועבד במחנה העבודה אידניץ בצפון רומניה, עבד עבודת פרך עד אשר שוחרר על ידי הצבא הרוסי. אמי רחל (שלי) לבית משפחת באומן ברחה מכפר הולדתה רדאוץ בצפון רומניה וכך ניצלה ממעבר למחנה ההשמדה טרנסניסטריה, את זה עשתה עם משפחת הגרעינית כאשר משפחתה המורחבת נרצחה במחנה זה.

כאשר אבי חזר ממחנה העבודה פגש את אמי בעיירה בוטשאן בצפון רומניה. הם התאהבו ועברו לבוקרשט עיר הבירה, שם נישאו בשנת 1945. הם נישאו בבית הכנסת הגדול של בוקרשט. לאחר כשנתיים של נישואים הם החליטו להיות הראשונים במשפחה לעזוב את רומניה ולעלות לפלשתינה, אז עוד ארץ ישראל לא הייתה קיימת.

באותה עת התארגנו מוסדות העפלה והעלו יהודים ארצה בצורה לא חוקית. אמי ואבי עלו דרך בולגריה על ידי התארגנות ההעפלה באוניות העפלה הגדולות ביותר, אשר נשאו 15,000 איש. שמן של האוניות היו  פאן יורק ופאן קרסנט, ובשמן העברי: "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות". הם ישנו באונייה על דרגשים וסבלו קשה מטלטלות הים. לאחר שבעה ימים של נסיעה בים השחור והתיכון הגיעו לחופי ישראל. כאשר הגיעו לחופי ישראל, עצרו אותם הבריטים והקיפו אותם עם אוניות מלחמה. הם התלבטו מה לעשות – האם להילחם או להיכנע, אך החלטה של הנהגת היישוב הייתה להיכנע, כי הם לא יכלו להתמודד עם אוניות המלחמה. הם נשלחו למחנות העקורים בקפריסין, מחנות שבם שהו כל העולים שנתפסו על ידי האנגלים.

בקפריסין הם שהו 15 חודשים, ישנו באוהלים וחיו חיים פשוטים בהמתנה לעלות לארץ. המחנה של אמי ואבי היה בפמגוסטה. במהלך השהות הכריזו על הקמת מדינת ישראל, אך האנגלים לא הסכימו לשחרר את העצורים כדי שלא ישפיעו על מלחמת העצמאות. רק לאחר סיום מלחמת העצמאות הם שוחררו ועלו ארצה.

בהגיעם ארצה הם לנו במעברה ולאחר מכן עברו לבית ערבי נטוש בכפר "צרפנט אל חרב", באזור שהיום נקרא צריפין. הם חיו בבית זה כשנה ביחד עם משפחת אמי אשר הגיעה מרומניה. קשיי הקליטה היו קשים מאד, מכיוון שלא ידעו עברית ולא הייתה להם פרנסה או עבודה. אבי נאלץ לעבוד כפועל בניין והיה מגיע הביתה רק לסופ"ש. לאחר כשנה עברו לנס ציונה והתחילו את חייהם כמשפחה לאחר הולדתי. כשהייתי בת שנה עברו לרמת גן, שם עברה עלי ילדותי.

מילדותי אני זוכרת משחקי רחוב ומעשה קונדס, כמו קשירת חוט בין גדר למתקן סמוך וכשעוברי אורח נתקלו בו, המים נתזו עליהם. כיום אני מתקשה להאמין שהייתי מעורבת במשחקים שכאלה. בסיום לימודיי התגייסתי לצבא כמורה חיילת אחרי הכשרה של מספר חודשים, היה זה שירות מרתק, מעניין ומעצים. בבקרים שימשתי כמורה לסוהרים בכלא אשקלון (כלא שיועד למחבלים). לימדתי אותם כיצד אוחזים בעפרון, לכתוב את שמם וכן לימדתי אותם קרוא וכתוב. בערב לימדתי עברית עולים אקדמאים שעלו ממדינות שונות כמו ארגנטינה, ארצות הברית, אנגליה, בולגריה וברית המועצות. הם השתלבו בשוק העבודה והגיעו ללמוד לאחר יום עבודה כדי לשפר את הידע.

התגוררתי בדירת מורות חיילות ברובע ד', נהניתי, הועצמתי מהשירות הצבאי ואפילו ניצלתי את השנה השנייה והתחלתי ללמוד בשלוחה של אוניברסיטת בר אילן. בגיל 21 הכרתי את בן זוגי, יהודה אורנשטיין, והתחתנו בבית הכנסת ברמת גן. במהלך השנים נולדו לי תאומים ובן שלישי. גרנו ברמת גן ובשנת 1984 עברנו לרמת השרון.

למדתי ייעוץ חינוכי וקרימנולוגיה ולאחר כ -20 שנה ששימשתי כיועצת בכל מסגרות החינוך (בית ספר יסודי, חטיבה ותיכון) יצאתי להדרכה ביחידה למניעת אלימות של שפ"י ושימשתי מנחה ארצית לתוכנית שמטרתה יצירת סביבה מוגנת במרחב הבית ספרי "מוגנות ואחריותיות". במקביל אני מפתחת ומנחה תוכניות שמטרתן פיתוח חמלה, מנהיגות, ומעורבות בקהילה בעזרת תחום בעלי החיים. לפני כ -15 שנים יצאתי לפנסיה ממשרד החינוך ואני ממשיכה לעסוק ולהטמיע תחומים אלה. במקביל חברתי לתוכנית "עיר ללא אלימות" ואני מובילה פרוייקט עירוני המכשיר מדריכים לסייע לנוער מאתגר להתמודד עם התנהגויות סיכוניות כמו: נשירה מלימודים, אלכוהול, סמים, שוטטות ועוד. בין לבין אני גם סבתא לעשרה נכדים מקסימים והכי אהובים, אני מגיעה אליהם בימים קבועים ונהנית מכל רגע במחיצתם.

הזוית האישית

שיר הנכדה המתעדת: היו הרבה דברים שלא ידעתי על המשפחה שלי וגילתי אודותיהם דרך התוכנית, כולל מאכלים חדשים.

סבתא עדינה: למדתי שאני מאוד חשובה לשיר, חקרתי לעומק את משפחתי ולמדתי להכין מאכל רומני ("מלאי"). אני מאחלת שנמשיך ביחד בקשר המשפחתי המיוחד שלנו ונמשיך באושר, שמחה ובריאות טובה.