מאגר סיפורי מורשת

שמי יהלי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתא רבתא שלי, מלכה אסתר קולברג, בעזרתה של דודתי בתיה שגב שסיפרה לי עליה. וכך סיפרה לי דודתי:

סבתא רבתא שלי, מלכה אסתר יונגלסון (קולברג), נולדה בוילנה שבליטא בתאריך 28.12.1921. לדברי אמה, נולדה עם "גופיה" כמשל למזל טוב שליווה את חייה (הישרדותה את השואה, העלייה לארץ ישראל והחיים בארץ). הוריה – אלי נתן ובשה דבורה, יהודים ליטאים במוצאם שהיו בני דודים, נישאו בוילנה ופתחו מאפייה קטנה.

ילדותה של מלכה

בילדותה של סבתא רבתא מלכה נהגה לבלות שעות ארוכות בשחייה במימיו הקרים של הנהר שזרם במרכז העיירה גלובוקה (אליה עברה המשפחה מוילנה בשל קשיי פרנסת היהודים) ובגלישה על הקרח שמימיו של הנהר קפאו בחורף. לאזור זה גם חמקה מבית הספר היסודי היהודי בו למדה ונהגה לשקוע בחלומות בהקיץ. שיעורי זמרה היו האהובים עליה.

ביחד עם הוריה ואחיה, חיים, יפה ונחמן, חיו חיים שלווים. היא סייעה לאביה בפרנסתו בבית חרושת לנקניק שפתח בעיירה סמוך לביתם, ואהבה להתמקח עם  הסוחרים. טרגדיה פקדה את משפחתה כאשר אחיה חיים נפטר בגיל 20 מסיבוך של דלקת אוזניים. האבל היה קשה והחיים בביתה השתנו, אביה התכנס בעצבו ואמה נאלצה להתמודד ולהמשיך בחיים.

תקופת הבגרות והשואה

בתקופת בגרותה, הצטרפה לתנועה הציונית השומר הצעיר. לימודים בבית הספר התיכון לא היו נהוגים. בשנת 1936, טרם מלאו לה 16, החלה הפלישה לעיירת מגוריה – הגרמנים פלשו באופן מפתיע כשהם חמושים לבתי התושבים, שדדו, אנסו ושרפו. הפחד שיתק את כולם. אז החלה תקופת השואה מבחינתה ומאז לא ראתה יותר את משפחתה. היא הצליחה לברוח לגבול פולין – ברית המועצות והגיעה לבדה לעיר לנינגרד בברית המועצות, שם עבדה במחנות ריכוז. תקופת השואה עברה עליה במחסור וקושי גדולים, כאשר עבדה בעבודת פרך, בין היתר בעבודות בניין.

היכרות, נישואין ובניית משפחה

את בעלה חיים הכירה בלנינגרד ומאחר והייתה חולה מאוד, הוא טיפל בה, קנה עבורה תרופות ומזון וסייע לה להבריא. הם נישאו בבית כנסת וילדו בן (שלמה) שנפטר בעריסה בגיל רך. לאחר מכן, נכנסה להריון וילדה בת, בתיה (אחות של סבי אליהו שנולד מאוחר יותר).

עלייה לארץ ישראל, התיישבות ותעסוקה

בשלהי שנת 1947 ניסתה לעלות לארץ באוניית המעפילים "אקסודוס" עם בעלה ובתה, אך האונייה נתפסה והם הוחזרו חזרה לאירופה. רק לאחר מספר חודשים עלו שוב לאונייה "טרנסילבניה" ובמשך כחודש ימים שהו בה עד שהצליחו להגיע לישראל. לספינה, שבמקור היתה מיועדת להבריח 400 איש בלבד, הוכנסו 4500 איש, הצפיפות היתה קשה, אך היהודים כמהו לעלות לארץ ישראל והיו חדורי אמונה ומטרה.

אות המעפיל שהוענק לסבתא רבתא מלכה

ב-1948 בהגיעם לארץ התיישבו בנווה עוז ליד פתח תקווה, הם גרו בשותפות עם משפחה נוספת בבית קרקע, גידלו תרנגולים, עצי תפוזים ולימונים. בעלה חיים התגייס לצבא (במלחמת השחרור) והיא היתה עקרת בית וילדה בן נוסף (סבי אליהו).

הסתגלותה לחיים בארץ היתה טובה, המשפחה רצתה לגור בישראל, מדינת היהודים, וויתרה על אפשרות לגור בארה"ב למרות שהיתה להם הזדמנות. דווקא עם השפה העברית מלכה התקשתה. מכיון שחלתה באסטמה, הומלץ לה לעבור לגור בצפת, שם התפרנסה מתפירת וילונות.

גמלאות

עם יציאתה של סבתא רבתא מלכה לגמלאות היא ובעלה חיים עברו להתגורר בנתניה בסמוך לילדיהם ומשפחותיהם. היא עזרה בגידול הנכדים (חמישה במספר) וטיפלה בבעלה שחלה בפרקינסון עד שנפטר. בריאותה לא היתה טובה והיא אף לקתה בהתקף לב.

למרות חייה הלא פשוטים, היא הרגישה ברת מזל ואף כתבה שירים, שתורגמו לאחר מותה. להלן מילותיו של אחד מהשירים שכתבה לפני מותה:

"עברתי חיים קשים מאוד

הרבה מהם כבר עברו

לא חשבתי על ימים שחורים

למרות שתמיד היו לפניי

לא חשבתי על מכאוביי

נתתי להם לזרום

לא חושבת על חיי

לוקחת אותם באהבה

לא רואה שחור

רואה רק ורוד

אני אופטימית

אינני מתמרמרת על עצמי

תמיד אני שמחה משום שאינני פסימית

לא חושבת על כתמים שחורים

לא על מחלותי

אני רוצה שיהיה לי שמח

אפילו אם צוחקים ממני

אני כבר זקנה, אך לא מרגישה כך

עדיין חושבת שאני צעירה ברגשותיי,

אנשים – בואו ללמוד ממני

ואז גם אתם תהיו שלווים"

סבתא רבתא מלכה הגשימה את חלומה להקים משפחה בארץ ישראל, אליה נלחמה להגיע. החיוך תמיד היה על פניה והיא תיזכר כאישה שמחה ואופטימית בעלת תעצומות נפש.

היא לא זכתה בחייה לנינים, אך לאחר מותה, שהיה ביום 4.3.1994 (כ"א באדר תשנ"ד), נולדו לה נינים ובני נינים אשר ממשיכים בהגשמת חלומה.

חפץ מיוחד שעובר במשפחה מדור לדור

הדבר היחיד שהנחה את המשפחה היה לשרוד, הם לא הביאו עימם חפצים או רכוש. סיפור חייה, שכתבה כיומן ביידיש, תורגם לעברית והועלה על הכתב ע"י ביתה בתיה ונערך לספר בשנת 2022. הוא ה"חפץ" העובד מדור לדור במשפחה.

דף מיומנה של סבתא רבתא

מימין: חנות הוילונות, משמאל: סבתא רבתא תופרת

המסר של סבתא רבתא מלכה לדור הצעיר היה לשמור על אופטימית למרות הקשיים, בדיוק כפי שהיא עשתה חרף הקשיים והייסורים שחוותה, לא להיכנע למכשולים ולראותם רק ככאלה המשמשים כניסיון חיים ושמהם צומחים בסופו של דבר.

הזוית האישית

דודתי בתיה שגב, בתה הבכורה של מלכה אסתר יונגלסון (קולברג) ואחותו של סבי, אלי ניר, סייעה לי בהכנת תיעוד זה. מדבריה: עבודת חקר זו חשובה מאוד להבנתו של הדור הצעיר את העבר וההיסטוריה של משפחתו. נהניתי מאוד לשוחח עם יהלי ולספר לו את ההיסטוריה של הוריי ובפרט של אמי האהובה. אני סמוכה ובטוחה כי יהלי העשיר את הידע שלו.

יהלי הנכד המתעד: זו הפעם הראשונה שנחשפתי לסיפור חייה של סבתא רבתא שלי, שלא היה פשוט, אך תרם לי רבות בהבנת הקשיים עימם התמודדה לאורך השנים של חייה, הבנת מעלותיה ודרכי התמודדותה, וכל אלה למעשה מהווים השראה עבורי להתמודדות עם קושי בעתיד ולהבנת פרופורציות בחיים.