מאגר סיפורי מורשת

שמי אריאל, בחרתי לספר בתוכנית ה"קשר רב דורי" על סבתא רבתא שלי מצד אימא ועל סבתא שלי – אם אבי. מכיוון שסבתא רבתא עברה, לצערי, היסטוריה "מעניינת" שאסור לשכוח, התמקדתי בה.

היכרות עם סבתא

מלי נולדה ברומניה, בבוקוביץ – בוקובינה, השפה מדוברת היתה רומנית, גרמנית. למקום היה לבוש אופייני חולצה המיוצרת מאריג דק של כותנה ועליה ריקמה באזור הצוואר, בית החזה והשרוולים. נושא הרקמה הם מודלים הנדסיים, פרפרים ופנינים. ‏בביתה המאכלים האופייניים היו: ממליגה (תבשיל מקמח תירס), סארמאלה (עלי כרוב ממולאים), מיץ' (קבב רומני), קובריג (בייגלה עם שומשום או פרג), וינטה סלט (מחצילים), קיורטוש, צויקה (משקה אלכוהול).

גלגולו של חפץ

החפץ אותו בחרנו להביא הינו חלק משרשרת של שעון יד של סבתא מלי. את השרשרת הביאה סבתא רבתא שלי ממקום לידתה בוקובינה. התקופה בה נוצר החפץ היא פרוץ מלחמת העולם השנייה, בזמן של כניסת הרוסים לעירה של סבתא רבתא. הצמיד עשוי מזהב טהור. הוא בנוי מחוליות בצורת מלבנים קטנים וצרים, המחוברים ביניהם בלולאה חלולה בצורת מלבן. כל חוליה בצורת מלבן היא מזהב שחלקו מרוקע ובאמצעו חרוטים פסים עדינים. בסוף השרשרת שנותרה נמצא סוגר גם הוא מזהב.

לאחר שנתיים במלחמה, כאשר החיים התחילו להיות קשים מאוד, המורה לעברית של סבתא רבתא הציע לה לברוח אתו לצ'רנוביץ ללמוד. אימא של סבתא רבתא סירבה, אלא אם יתחתנו. כך, כאשר סבתא רבתא בת 17, הגיע המורה עם שעון היד היפהפה, ענד אותו על זרועה, ובכך הביע רצון להתחתן.

הסיפור האישי כרוך באירוע היסטורי של העם היהודי, "השואה", שעברה על היהודים במלחמת העולם השנייה. עם הכיבוש הרוסי נעשו החיים קשים בעיירה של סבתא רבתא. הן בעבודה, הן בחוסר מזון. בסוף 1940 עברו סבתא רבתא ובעלה לצ'רנוביץ. כך התחילו חיי הבריחה שלהם. בשנת 1941, פרוץ מלחמת העולם השנייה, הם בורחים להונגריה, שם השתלטו הגרמנים. סבתא רבתא ובעלה הועברו למחנות ריכוז שונים, כאשר לבסוף הועברו לאושוויץ, שם ירו בבעלה ובילד שנולד להם למוות.

לאחר השחרור הצטרפה סבתא רבתא למספר נשים שחזרו לעיירה בה נולדה. שם גילתה כי הבית אינו קיים עוד, אלא נותרו ממנו רק תילי חורבות ואבנים על אבנים. סבתא רבתא לא וויתרה, אלא נברה ונברה באצבעותיה שעות על גבי שעות. מצאה מספר תמונות משפחתיות, ומתחת לאבן נצנץ משהו- חפרה במרץ, ומצאה את שארית השרשרת של השעון.

בשנת 1998 מסרה סבתא רבא עדות ב"יד ושם", וכך הונצחה ההיסטוריה האישית שלה בשנים הנוראיות מכל.

הזוית האישית

אריאל הנין והנכד המתעד: העבודה נתנה לי הזדמנות לשמוע בפירוט על קורותיה של סבתא רבתא, אותה אהבתי מאד. הייתי קשור אליה מלידתי ועד שנפטרה. דרך עבודת תיעוד זו למדתי על משפחתי, וכל מה שעבר עליה.

סבתא אתי: כל השנים היתה שתיקה גדולה ורועמת ברקע בכל נושא קורות ההורים ב"שואה". אני שמחה שתיעדנו את הסיפור במאגר המורשת. רק בשנותיה האחרונות החלה אימי להיפתח ולספר על כל מה שעברה במהלך מלחמת העולם השניה. גם ברגע זה עדיין הצמרמורת בגופי והדמעות בעיני. שמחה על הפרוייקט "קשר רב דורי", שנתן הזדמנות לספר הלאה את סיפור חייה של אימי ובכך החיינו אותה מחדש במשפחה. אריאל היה קשוב וסקרן לשמוע, ואף שאל שאלות שהתשובות עליהן גרמו לבכי ולצחוק תוך כדי התשובות.