מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה בר, נולדתי בתאריך 14.12.1937 בבוקרשט, עיר הבירה של רומניה. כשהייתי בת שנה עברנו לעיירה קטנה בשם בקאו. נולדתי כבת יחידה לחנוך ופייגה הירש. אבי היה חייט ואימא שלי תופרת. אבא שלי לא שרד את השואה, הוא נפטר במחנה עבודה כשהייתי בת 5. לקחו את היהודים למחנה עבודה לעבוד לעבודות מפרכות כמו בניית כביש וכד' וללא תשלום. את אבא שלי לקחו אותו לעבודה כזאת ויום אחד היה לו חום והוא היה חולה ולכן הכניסו אותו לבית סוהר ושם הוא נפטר.

מקום הולדתי

בהולדתי הוריי העניקו לי את השם בטי הירש, ברומניה היו נותנים שמות על שם סבתא, ולסבתא שלי קראו בסיה ולכן קראו לי בטי. בישראל הוספתי את השם בתיה ליד בטי ומאז אני בתיה. התחתנתי עם זאב ברנשטיין וכך הפכתי לבתיה ברנשטיין. כשהבן הצעיר שלנו נולד קיצרנו את שם המשפחה שלנו ל-בר.

גדלתי בעיירה קטנה ואימא שלי לא נתנה לי להסתובב לבד, פעם בשנה אימא הייתה לוקחת אותי ליערות בטבע. גרנו בבית מאד קטן של חדר וחצי, חצי חדר היה המטבחון בו בישלנו, בסלון התקלחנו, לא היה מים ולא חשמל. המים היו רק בחוץ והיינו מביאים מים לבית. הייתה לנו גיגית ואימא שלי הייתה מרתיחה מים והייתי מתקלחת בגיגית.

זו הייתה תקופת צנע ברומניה בסוף שנות ה-30 תחילת שנות ה-40, אבל על אף התקופה הקשה בה חיינו זכור לי שהיינו אוכלים טוב. דברי חלב, חמאה, גבינות, נקניקים אבל לא בשפע. אבל אימא שלי הייתה בשלנית ולכן תמיד היה אוכל בבית. בשבת היינו אוכלים עם אימא שלי (שהייתה האחות הקטנה בין שמונה ילדים) ודודה שלי (האחות הבכורה של אימא שלי) וכל שישי ושבת היינו אוכלים אצל הדודה והדוד. היה קשה להשיג עופות ובשר בגלל המלחמה, בשיש בצהרים היינו אוכלים משהו קל כמו כבד קצוץ. בערב היינו אוכלים מנה ראשונה דג ומרק עוף ולמנה עיקרית בשר או עוף ותוספת ולקינוח לפתן. המאכל האהוב עלי היה קציצות ולכן אני מאד אוהבת גם להכין קציצות לנכדים ולנינים. לדודה שלי ואימא שלי היה מאד חשוב שתמיד יהיה לי אוכל טעים.

צעצועים לא היו לי בכלל בכלל. אימא שלי הייתה תופרת לי ממש קצת בובות אבל בגלל שלא היו לי צעצועים, היום אני מאד אוהבת בובות וצעצועים. כשגדלתי דודה שלי הייתה קונה לי צעצועים. הייתה לי אימא יוצאת דופן באהבה ובנתינה! זכיתי. הייתה המון אהבה מהדודים שלי ומאימא שלי וזה היה יותר טוב מכל צעצוע בעולם.

למדתי בבית ספר מספר 2 בעיירה, בית ספר מעורב לכל האזרחים. בתקופתי בהונגריה קראו לבתי הספר במספרים. בבית הספר היה נהוג ללבוש תלבושת אחידה ולמדנו את כל המקצועות, המורים העריכו אותי כי הייתי תלמידה טובה. אימא שלי הייתה קונה בסוף השנה פרחים למורות. כל מי שהיה תלמיד טוב הביאו לו מטפחת אדומה ואני קיבלתי. ספרים לא היה לי בכלל, למדתי כי הייתי כותבת בבית הספר כל מה שהמורה הייתה אומרת ולכן עד היום יש לי כתב לא ברור. לחברתי הטובה מימי בית הספר קראו לוצ'י.

עלייה לישראל

עליתי לישראל בינואר 1951, הייתי בת 12, עלינו באוניית קונסטנזה, כל היהודים רצו לבוא לישראל והיה לאימא שלי חשוב שנבוא לישראל. הגענו לכפר עלייה והיינו שם כמה חודשים, גרנו באוהלים ומשם שלחו אותנו לכל מיני מקומות. כך הגענו לעפולה, כי הייתה לי דודה שם (אחות אחרת של אימא שלי). בעפולה גרנו בצריף ובמשך שנה לאימא שלי לא הייתה עבודה, אז היא שלחה אותי לקיבוץ בית זרע. הייתי אמורה ללמוד עברית בקיבוץ אבל מכיוון שהייתי עם 50 ילדים מרומניה אז לא ידעתי עברית.

בשנות ה-20 לחיי נרשמתי לסמינר רכזי נוער בכפר סבא אך תחילת ההכשרה הייתה רק שנה אחרי ואז התמזל מזלי ועבדתי כעוזרת גננת לתמר הגננת והיא לימדה אותי עברית ואת כל שירי הילדים שקיימים בעברית. בסמינר למדתי מאד טוב עברית. זו הייתה התקופה הכי יפה בחיי. היו בתים יפים משיש עם גינות יפות ומקלחות מהודרות והרבה חברים טובים ומחזרים. שמענו רק שירים ישראליים. אסור היה לרקוד ריקודים סלוניים, רק ריקוד "הורה", הייתה לנו מקהלה שאני השתתפתי בה והרבה האזנו לרדיו.

בגיל 21 התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים. היה נחמד ושמח עם אנשים מכל העדות ומכל קצוות הארץ. אחר כך המשכתי להשתפר בעברית בעזרה לשיעורי הבית של הילדים שלי. אני מאד שמחה על ההחלטה לבוא לישראל ולהקים משפחה במדינה שלנו. אני מאחלת לכל מי שאני אוהבת שיהיו לו חיים כמו שהיו לי עם בעלי ז"ל. גרנו בשכנות צריף ליד צריף והיינו חברים שלוש וחצי שנים. ואז הלכתי לסמינר ואחרי הסמינר התחתנו. הייתי בת 19, בגיל 20 ילדתי את סבתא של ראם, חניתה. זאב בעלי היה בחור מקסים, הוא היה גדול ממני בשש שנים והוא היה אדם עדין ונחמד וישר וכל התכונות הטובות שיכולים להיות, חיינו חיים יפים וטובים.

הייתה לנו חתונה מאד יפה. אז היה מקובל סלטים, כריכים וקינוחים. היה אוכל מצוין עם מוזיקה ותזמורת והייתי הכי מאושרת בעולם! הייתי כל כך מאושרת כי ידעתי שעכשיו נהיה שנינו ביחד כל הזמן, הייתה בינינו אהבה גדולה ולאט לאט התקדמנו בחיים והבאנו שלושה ילדים לעולם והיום יש לנו שמונה נכדים וארבעה נינים.

חניתה, בתי הבכורה, הייתה מנהלת בית ספר ודוקטור לחינוך, הם גרים בתל אביב להם שלושה ילדים. פועה אימא של נכדי ראם, נשואה לפרד, להם שלושה ילדים שהוא הבכור. שיר שנשואה לאלון להם שלושה ילדים ועמרי שנשוי לאסנת להם שלושה ילדים ואחד בדרך. רויטל בתי האמצעית הייתה מורה לאמנות, הם גרים בחיפה, להם שלושה ילדים: עידו, צוף ויעלה. בני הצעיר אבינועם (נומה) הוא אמן גרפי בעל שם בינלאומי ומתגוררים בלונדון עם שתי בנות: מיה ולילי. בעלי זאב עבד בקק"ל ומאד אהבתי את זה שזה קשור לארץ ישראל. הוא היה יערן שמאד אהב את עבודתו ואני עבדתי בלשכת המס. הפעילויות שהיינו עושים זה לטייל הרבה מאד ביערות כל שבת וללכת לכנרת. עד היום אני מאד אוהבת יערות ויש אנדרטה על שמו ביער מגידו. היינו שרים המון בבית, זאב היה בתזמורת הפועל וניגן במפוחית. תמיד אהבתי ועד היום לקשט את הבית בדברים יפים.

זה הסוד שלי -כל המשפחה שלי ידעה לבשל, לאפות ולתפור ברמה מאד מאד גבוהה. אימא שלי ודודות שלי ואני אף פעם לא ידעתי ולא אהבתי כי בזכות זה לא הייתי צריכה לעשות. לא היה לי כשרון בכלל לבישול ואפייה. אחרי שאימא שלי נפטרה למדתי לבשל והשתפרתי בבישול ואז הייתי מכינה לילדים, לנכדים ולנינים ארוחות טעימות.

הזוית האישית

ראם הנין המתעד: היה ממש מעניין ללמוד על ההיסטוריה של משפחתי ולהבין יותר על המוצא שלי.