מאגר סיפורי מורשת

שמי מוני, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי חד עם נכדתי מעין, ומשתפת אותה בסיפור חייה של אמי, להלן:

סבתא רבתא של מעין, אני קלפהולץ, נולדה בשנת 1909 בגליציה, בעיירה פשמישל (Przemyśl). גליציה (היום דרום מזרח פולין) הייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית.

סבתא רבתא אני הייתה הבת השנייה להוריה חיים ופרלה קלפהולץ. לאחותה הגדולה ממנה בשנתיים קראו רגעה ולאחיה הצעיר ממנה בשלוש שנים קראו לואי. אביה חיים היה סוחר ואשתו עקרת בית. כשאני הייתה בת ארבע, החליטו הוריה לעזוב את גליציה ולעבור לוינה, בירת אוסטריה.

בוינה היו תנועות נוער כמו הצופים בארץ, הנוער העובד, והשומר הצעיר. סבתא רבתא אני ואחותה רגעה היו פעילות בתנועת הנוער הציונית "בלאו וייס" (בעברית, תכלת לבן). במסגרת פעילותה בתנועה היו יוצאים לטיולים רגליים ברחבי אוסטריה.

אני ואחותה היו נוסעות למקומות בהם התקיימו קונגרסים ציוניים. כך סבתא רבתא אני הכירה את ראשי הישוב היהודי שהיו מגיעים מהארץ לקונגרסים הציונים שהתקיימו בבאזל 1931 ובפראג 1933, והתיידדה איתם. כשראשי הישוב היו מגיעים לוינה, הם ביקרו בביתם של משפחת קלפהולץ.

סבתא רבתא אני קלפהולץ (במרכז התמונה) בחברת דוד בן גוריון ואחותה רגעה, בוינה 1934

(יש לציין כי בספר הביוגרפיה שלו על בן גוריון, שבתאי טבת כתב שלבן גוריון היה רומן עם רגעה קלפהולץ. גם אני קלפהולץ מוזכרת בספר).

אני קלפהולץ הייתה בקשרי ידידות גם עם חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ומהמנהיגים הבולטים במדינה שבדרך. חיים ארלוזורוב נרצח בחוף תל אביב ביוני 1933.

סבתא רבתא אני קלפהולץ בחברת חיים ארלוזורוב, 1931

אני קלפהולץ הכירה גם את ברל כצנלסון, ואת אליהו גולומב (שהיה מפקד ארגון ההגנה בתקופת המנדט). הקשר עם המנהיגים הציונים הפכו אותה לציונית והגביר את רצונה לעשות עליה לארץ ישראל.

סבתא רבתא אני ידעה שכדי שתוכל לעבוד ולהתקיים בארץ, לא מספיק להיות ציונית. עליה לרכוש לעצמה גם מקצוע. היא אהבה אמנות והיו לה כישורים הנדסיים. ועל מנת ליישם אהבה זו החליטה לבחור במקצוע הארכיטקטורה.

סבתא רבתא אני למדה בתיכון בגימנסיה הריאלית בוינה. באותה תקופה היה קשה ליהודים להתקבל ללימודים באוניברסיטה כי חוקים אנטישמיים הגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטה ל- 10% מכלל הסטודנטים. בזכות כישוריה היא עברה בהצלחה את הבחינה בגיאומטריה וברישום חופשי והצליחה להתקבל לאוניברסיטה של וינה בפקולטה לארכיטקטורה בשנת 1929. היא למדה אצל פרופסור טייס שהיה דיקן הפקולטה וכן מחשובי האדריכלים האוסטרים במחצית הראשונה של המאה ה- 20, כאשר סגנון ה- Bauhaus המפורסם היה בשיאו. המחברות שלה מתקופת הלימודים, מציגות יכולות רישום גבוהות.

תעודת סטודנט של סבתא רבתא אני קלפהולץ באוניברסיטת וינה, הפקולטה לארכיטקטורה 1929

באותה תקופה כבר החלה פעילות תומכי הנאצים בוינה, ולא אחת היו התנגשויות התנכלויות ליהודים על ידי חבורות של סטודנטים נאציים. עובדה זו הספיקה לשכנע אותה, וגם את אחותה שסיימה לימודי רפואה בווינה ב- 1935, לעזוב את אוסטריה מיד בסיום הלימודים ולממש את חלומן הציוני לעלות ארצה.

ביוני בשנת 1935 עברה אני את הבחינה הממשלתית לתואר "בוגרת הפקולטה לארכיטקטורה" ושבועיים לאחר מכן כבר הפליגה באונייה לחיפה והצטרפה לאחותה שהגיעה ארצה זמן קצר לפניה. במכתביה למשפחתה וחבריה בשנות ה-30 ,תיארה אני קלפהולץ את קשיי הקליטה בארץ, את הצורך בידיעת השפה העברית ואת הקושי במציאת מגורים ועבודה.

בתחילת דרכה בארץ סבתא רבתא אני גרה בתל אביב שם מצאה עבודה במשרדו של אדריכל הלר שהיגר לפלסתינה בשנת 1933. הלר תיכנן בתי דירות בסגנון מודרני עבור המגזר הפרטי נחשב למעסיק טוב. הוא העריך את כשרונה ואף העלה את משכורתה מבלי שביקשה.

אליהו גולומב היה ידיד קרוב של סבתא רבתא אני עוד מהיכרותם בוינה. בתל אביב, סבתא רבתא אני הכירה את עדה שור (שרתוק), אשתו של אליהו גולומב. אליהו גולומב היה מנהיג ציוני, ראש מחתרת "ההגנה" שפעלה בניגוד לחוק של האנגלים ששלטו אז בארץ. אליהו גולומב לא יכול היה לכתוב לאשתו מחשש שהאנגלים יעלו על עקבותיו. ממקומות המסתור בעת ששהה באירופה, אליהו גולומב שלח מכתבים עבור אשתו עדה אל סבתא רבתא אני, אשר הייתה מעבירה לעדה את המכתבים של בעלה. אליהו גולומב אף ביקר בבית הוריה של סבתא רבתא אני בוינה בזמן שהיא הייתה כבר בארץ, ומסר לה דרישת שלום מהם ופרטים על מצבם. הוא גם עודד אותה כאשר מצב רוחה היה לא טוב בשל קשיי שפה או אי מציאת עבודה.

בשנת 1938, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה סבתא רבתא אני לחיפה והתחילה לעבוד כמהנדסת בעיריית חיפה במחלקת תכנון העיר בראשותו מהנדס העיר ליונל ווטסון. חתימתה מופיעה על תכניות עירונית – כולל למרכז הכרמל. שדרה זו הייתה שנים רבות חלק מהנוף של מרכז הכרמל בחיפה. היא עבדה כארכיטקטית במחלקת תכנון העיר בעיריית חיפה משנת 1938 עד מותה, בשנת 1977.

סבתא רבתא אני שפק בעבודתה כארכיטקטית בעיריית חיפה

בעיריית חיפה סבתא רבתא אני הכירה את אליהו שפק, מי שהיה לימים בעלה. אליהו עבד בעירייה כמהנדס אזרחי במחלקת פיקוח על הבנייה. לימים הפך למנהל הפיקוח על הבנייה בעירייה. במקביל, היה פעיל בתנועת המחתרת "אצ"ל" שנלחמה נגד הבריטים בפעילויות טרור. בשל פעילותו המחתרתית נעצר על ידי המשטרה הבריטית וללא משפט, הושם במאסר בכלא עכו לתקופה של שנה. בעכו, ישב עם דב גרונר, רזיאל, ועוד פעילים במחתרת של "אצ"ל", שחלקם הוצאו להורג בתלייה.

בסיום שנה למאסרו, הבריטים סירבו לשחררו ממאסרו. הוא ואחרים עשו שביתת רעב והבריטים האכילו את שובתי הרעב בכוח. הוא נעשה חולה והגיע לבית חולים. סבתא רבתא אני ניצלה את קשריה הטובים עם דוד הכהן, פעיל ציוני חיפאי, שעזר לה בביקוריה אצל סבא רבא אליהו בכלא ובבית החולים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נתנו לו הבריטים אפשרות להשתחרר ממאסרו, בתנאי שיצטרף לצבא הבריטי במלחמתו באירופה נגד הנאצים. כך הוא עשה: שירת בצבא הבריטי ביחידת הנדסה ונלחם בנאצים במשך חמש שנים.

סבא רבא אליהו שפק בחיל הנדסה הבריטית – מלחמת העולם השנייה

סבתא רבתא אני וסבא רבא אליהו נישאו בתאריך 9 במאי 1940, טרם גיוסו של סבא רבא אליהו לצבא הבריטי.

אני ואליהו שפק, כיכר דיזנגוף, מאי 1940

שמעונה (מוני), סבתא של מעין, נולדה בשנת 1946, שנה לאחר שאביה אליהו חזר מהמלחמה.

לסיכום, סבתא רבתא אני (קלפהולץ) שפק, הייתה מהאדריכליות הראשונות בתקופת ההתיישבות הציונית בארץ. היא נפטרה בגיל 68 בחיפה בישראל והייתה שותפה בקידומה של האדריכלות המודרנית בארץ טרם הקמתה של מדינת ישראל מאי 1977.

הזוית האישית

מעין: מאוד נהניתי ללמוד על ההיסטוריה של המשפחה שלי. אמנם, אני וסבתא מוני לא נפגשנו הרבה בגלל הקורונה, אבל הצלחנו להתמודד עם הקושי והיה מאוד כיף. אני מאחלת לסבתא ולי שנמשיך ללמוד על ההיסטוריה של המשפחה ועל פועלו של סבא רבא שלי אליהו, למען המדינה שבדרך.

סבתא מוני: החוויה שלי מהעבודה על הסיפור האישי של אמי הייתה לשתף את מעין נכדתי בהיסטוריה המשפחתית שלנו השזורה בתקופה שלפני קום המדינה. הייתי רוצה שתיעוד זה יעודד אותה להעריך עד כמה חשוב היה לאמי ולאבי לעלות ארצה מתוך הכרה שמקומנו כאן בארץ ישראל ואין לנו ארץ אחרת, ולהעריך את פועלם למען המדינה שבדרך.