מאגר סיפורי מורשת

שמי קלריס , נולדתי במרוקו בעיר ספי לפני 68 שנים. עליתי לארץ עם הוריי בגיל שישה חודשים וגדלתי בקריית טבעון. גרנו במעברת טבעון בצריפים ללא תשתיות עם שבילים מסומנים באבנים צבועות בסיד לבן, השירותים היו מחוץ לבית. גרנו בסמוך לכפר ערבי "אוזבדאת", חיינו לצד הערבים ואיתם גדלנו בהרמוניה.

מימין: אני כפעוטה, משמאל: עם הוריי

בכל בוקר באו הערבים רכובים על חמורים כדי למכור ליהודים את הפירות והירקות הטריים והוריי נהגו לקנות מהם. אבי ז"ל היה נוהג לרכב על אופניים כשהמזוודה עמוסה בבגדי תינוקות, מגבות, בגדי ילדים וכו' על מנת למכור לערבים את מרכולתו וכך התפרנסו. נהגנו גם לצאת לטייל עם אבא לכפרים שלהם והם אירחו אותנו באהבה ובכבוד. לא היה שום חשש מהם, הייתה שכנות טובה.

לימים עברנו לשיכון בבית קטן בגודל 60 מ"ר. חיינו וגדלנו בו שמונה נפשות, ישנו 'ראש וזנב' – שניים במיטה. הוריי ז"ל היו עניים מאוד ולא היה באפשרותם לקנות לנו בגדים משחקים וכו'. משחקים לא היו בבית מלבד בובה אחת שתרמו לנו אותה ממקום עבודה שעבדה אמי ז"ל בתור עוזרת בית. לקחנו קופסת נעליים חיברנו חוט והנה – עגלה עם בובה. לרוב שיחקנו האחים בינינו משחקים דרמטיים כמו: אימא ואבא, רופא ואחות וכו'… שיחקנו בגולות, חמש אבנים. הסתפקנו במועט וחיינו באהבה אין סופית.

בחופשות להוריי לא הייתה אפשרות לרשום אותנו לקייטנה, הקמנו אוהל במרפסת הקטנטנה עם השמיכות האפורות שקיבלנו מהסוכנות היהודית. התפרנסנו במעט ממתקים ושיחקנו להנאתנו עד שהוריי חזרו מיום העבודה המפרך. יש לציין, שאחד גידל את השני ועיקר העיסוק שלנו היה עזרה בבית בכביסות שכיבסנו ביד, בסדר ובניקיון הבית.

מגיל 14 רשמו אותי מטעם לשכת הסעד (משרד הרווחה של היום) לפנימיית "הודיות", סמוך לטבריה, שם למדתי את מקצוע התפירה שמאוד לא אהבתי, יחד עם שאר המקצועות, וסיימתי כיתה י"ב בהצלחה. בסיומי את לימודיי בתיכון המקצועי עברתי ללמוד בסמינר לגננות בכפר הנוער הדתי כפר חסידים ושם למדתי גננות לגיל הרך, כיתות א'-ב'. בשנת 1974 התחלתי לעבוד כגננת מטעם משרד החינוך והתרבות במשך 32 שנים.

עבודתי כגננת

בשנת 1978 נישאתי בטבריה לאבי ילדי דניאל.

יום נישואיי

נולדו לנו ארבעה ילדים מהממים: יעקב ישראל, בן 44, עובד קבע בצה"ל, ליאת בת 42, רואת חשבון בבית חולים הילל יפה, מורן בת 39 עובדת הייטק וניסים ניר בן 34 סוחר מכוניות. נולדו לנו תשעה נכדים וב"ה העשירי בדרך.

הזוית האישית

יהלי הנכדה המתעדת: סבתא ואני בקשר מצוין, המשפחות גרות בסמיכות ואנחנו נפגשות מדי יום, אוכלות יחד ומשוחחות על החיים כמו שתי חברות טובות. התכנית הזו העצימה את הקשר החזק שלנו והעמיקה אותו יותר.