מאגר סיפורי מורשת

שמי קליה צור, קליה הוא שם עברי, לא נפוץ. משתי סיבות הוריי בחרו לקרוא לי בשם זה. הראשונה: שם סבתי מצד אמי היה קיילה, לצערי לא זכיתי להכירה. השנייה: אבא שלי עבד בתקופה מסוימת במפעלי ים המלח במקום שנקרא קליה, המקום נעזב ב-1948 וכשנולדתי צירפו הוריי את שתי הסיבות וקראו לי בשם קליה. דרך אגב, יש הכותבים את שמי בראשי תיבות קלי"ה שפירושן: קם לתחייה ים המלח.

פרטים אישיים ומשפחתיים

נולדתי בשנת 1948, שלושה חודשים לפני קום המדינה והייתי בת יחידה להוריי. נולדתי בישראל, בעיר תל אביב בה אני חיה מזה 75 שנה.

הוריי לא נולדו בארץ. אבי, חיים גרמן, נולד ברוסיה ועלה לארץ לבדו בגיל צעיר בן 19, למד ועבד ב"מקוה ישראל" ולאחר שנתיים הצרף לאחיו הגדול ולאחותו שעלו שנה קודם לכן והקימו את קבוצת "קריית ענבים". אמי, נחמה גרמן לבית רדונסקי, עלתה לארץ לבדה מפולין באוניית המעפילים "קולורדו". תנאי העלייה באוניית המעפילים היו קשים ביותר, באונייה הייתה צפיפות רבה, זקנים, צעירים ותינוקות היו צמודים אחד לשני, לא היה מספיק אוכל, אנשים חלו במחלות קשות והדביקו אחד את השני. כשהאונייה הגיעה לחוף בת גלים בחיפה, המשטרה הבריטית תפסה את הספינה, עצרה את כל העולים והעבירה אותם למחנה מעצר לחודש ימים עד לשחרורם. עם השחרור אימי בחרה לחיות ולעבוד בקיבוץ יגור כדי להסתגל לארץ החדשה.

אחרי מספר שנים של חיים בקיבוץ גם אבי וגם אמי עברו לעיר תל אביב, הם גרו ברחובות סמוכים אחד לשני, כל אחד בחדר שכור בדירות ליד חוף הים בתל אביב, המגורים באותו אזור הביאו למפגש ולהיכרות ביניהם. אבא שלי היה חבר ב"הגנה" ועבד בתעשיית הנשק במחתרת עוד לפני קום המדינה, הוא היה אחראי על הסתרת נשק בסליקים. לימים, עבר אבי לעבוד בתע"ש, התעשייה הצבאית, הוא השקיע שנים רבות בשילוב ובהרכבת חומרי נפץ מחומרים כימים, על כך קיבל עם עוד ארבעה אנשים את פרס ביטחון ישראל.

ילדותי בעיר תל אביב

נולדתי בבית חולים "בלינסון" בפתח תקווה חודשים ספורים לפני קום המדינה. כשהייתי בת ימים אחדים, הגעתי לביתי בצפון תל אביב, שם גרתי עד גיל 11. יש לי זיכרונות רבים מתקופת הילדות, הרחוב שלנו היה קטן וצר כולם הכירו את כולם, היו המון ילדים בני גילי, רובם היו בנות, רוב הבנים היו קצת יותר גדולים. הבתים בשכונתי היו בנויים באותה מתכונת, גם הדירות היו בעלות אותו מבנה – שניים או שלושה חדרים, לכל דירה היו שתי מרפסות גדולות. החצרות שהקיפו את הבתים היו גדולות ורחבות עם דשאים, עצי פרי ושיחים פורחים. אל החצר היו יורדים במדרגות מאבן ירושלמית ועוברים בשביל מרוצף עד לכניסה לבניין. מאחורי מספר בניינים ברחוב היה פרדס, שלנו הילדים אסור היה להיכנס לתוכו. עם השנים נבנתה שורת בניינים על שטח הפרדס.

ממערב לרחובנו הייתה גבעה גבוהה שלילדים בגילי נראתה הר של פלאים, על הגבעה הייתה צמחייה טבעית עם פרחים, עשב בר והמון אבני זכוכית צבעונית. אחד התחביבים שלנו הבנות היה לעלות על הגבעה לחפש אבנים מנצנצות, לשטוף אותן במים ולמלא כד שקוף באבנים האלה, ממש אוצר! למרגלות הגבעה, בבית שמול הבית שלי, בקומת הקרקע של הבניין, היה אולם שם היו מתאספים ומתפללים בחגים ופעמים חוגגים אירועים פרטיים כמו בר מצווה. בימים קבועים, בשעות הערב היו מתעמלים, מבוגרים מתאספים ומתאמנים עם מורה מפורסם שקראו לו פלדנקרייז שעד היום יש שיטת התעמלות על שמו. דוד בן גוריון, ראש הממשלה, היה מופיע בבגדי חאקי כמעט כל שבוע להתאמן שם, ואנחנו הילדים היינו מחכים לראות אותו ומציצים דרך חלונות האולם לרגע שבו בן גוריון יעשה עמידת ראש. בשאר ימות השבוע משעות הצהרים ועד הערב, להקת ענבל הייתה מתאמנת בריקודים ובשירה ואנחנו הילדים היינו יושבים על אדן החלונות ונהנים מההופעות שלהם.

גני הילדים, גם הפרטיים וגם העירוניים, היו רחוקים מעט ממקום המגורים שלי. זכורה לי תורנות של הורים להביא ולקחת מהגן קבוצות של ילדים הגרים בשכנות. רוב הילדים מגיל חמש בערך היו משחקים בחצר הבניין ובגיל קצת יותר מאוחר עברנו לשחק ברחוב על המדרכה ואפילו על הכביש שבקושי חנו ועברו בו מכוניות. הבנות היו משחקות בקפיצה בחבל, בקלאס, במשחקי כדור כמו מחניים ו"עמודו" וגם ב"מחבואים". עוד משחק פופולרי היה קליעה של עלים ופרחים לשרשראות. השרשרת הארוכה הייתה המנצחת. הבנים מגיל צעיר מאוד היו יושבים על גדרות האבן של הבניינים, משחקים בטלפון שבור, במשחקי כדור בעיקר כדורגל וסטנגה, בחמור ארוך ובתופסת. זכורים לי גם תעלולים וטריקים שהבנים הקצת יותר גדולים היו עושים לדיירי הרחוב. היו קושרים פחית שימורים מלאה מים בחוט ריקמה, מעמידים אותה על גדר האבנים, את החוט הקשור לקופסה היו מושכים עד לעץ שממול הגדר. מי שהיה עובר ברחוב, על המדרכה ונתקל בחוט היה מקבל מקלחת של מים לרגליים, כשכל חבורת הילדים מתפזרת בצעקות שמחה לכל עבר. בקיצור, בתור ילדה טובה וממושמעת נהניתי מהתעלולים של הבנים השכנים.

לימודים בבית הספר היסודי

למדתי מכיתה א' עד כיתה ח' בבית הספר "יהודה המכבי". בית הספר שכן במבנה גדול ורחב מאד בן שלוש קומות. לבניין הייתה רק כניסה אחת, הבניין נבנה במרכזה של חצר שנראתה כמו עמק וכדי להגיע אליה היה צריך לרדת מהמדרכה במדרון סלול שבמשך השנים הוחלף בכמה עשרות מדרגות עם מעקה. עם השנים נבנו שני בנייני אבן ארוכים וחד קומתיים לכתות א' ו- ב'. החצרות, מכל הצדדים, היו מרוצפות אבן אפורה, ללא טיפת ירק. מאחורי הבניין ליד אחת הגדרות הייתה ערוגה של ירקות ללימודי חקלאות לבנים של כתה ח'.

המבנה המרכזי של בית הספר היה מוקף קירות מגן מתקופת מלחמת סיני ולכן הכניסה לבית הספר הייתה צרה וחשוכה. בבית הספר היו ארבע כתות עמוסות, מכל שכבת גיל, באחד המחזורים זכורה לי אפילו כתה חמישית, כך שהיו במחזור אחד כ- 1200 תלמידים! רב המורים בבית הספר היו אנשים מבוגרים.

כשהייתי בכתות א'-ב' למדו בשתי משמרות, משמרת בוקר מ-8 עד 12 ומשמרת צהרים מ-12 עד 16. החלוקה למשמרות נעשתה בפיקוח עירוני לפי נתוני עבודת האימהות ולפי בקשות מיוחדות. כמובן שרב ההורים רצו שהילדים שלהם ילמדו במשמרת הבוקר אבל לא היו מספיק כתות פנויות בהשוואה למספר התלמידים.

יום הלמודים נפתח קבוע במפקד בוקר. לכל כתה היה מסומן על המרצף הטור האנכי שלפיו היו מסתדרים בזוגות. למפקד היה תוכן קבוע. היו מודיעים את היום בשבוע, התאריך העברי והלועזי והיו קוראים מספר פסוקים מהתנ"ך או משיר עברי או קטע אקטואליה מהעיתון, בליווי דברי הסבר. יומיים בשבוע היינו עושים חמש דקות של תרגילי התעמלות בוקר וביום שישי היינו שרים שיר מוכר ופופולרי ומתפזרים לכתות. באירועים מיוחדים היה המנהל מתכבד לנאום.

במסדרונות בית הספר היו עומדים סדרנים מהכתות הגבוהות ששמרו שהעלייה והירידה תעשה בסדר ובשקט. הקירות הפנימיים של בניין בית הספר היו מחולקים לנושאים ומקושטים על פי עונות השנה, נושאי לימוד או אקטואליה. לשמחתי נבחרתי בכתה ה' להיות בוועדת הקישוט והתוכן בקיר הטבע והמדע, פרט לכבוד שנפל בחלקי, למדתי לא מעט מהסיכומים והחומרים שהכנו לנושא.

בבית הספר שלי הייתה ספרייה עשירה במיוחד. חדר שלם היה מוקדש לה, ערוך על פי גיל הקורא וסדר א"ב של שמות הסופרים. תפקיד הספרן היה לאסוף את הספרים שנקראו ובעזרת כרטיסיה של שמות ספרים לספק את בקשות התלמידים. להחליף ספרים לכתה שלמה היה לוקח זמן של כשעתיים כששני ספרנים עובדים במרץ. אהבנו את שעות הספרייה בשל השחרור מהשיעורים.

מקצועות הלימוד כמעט ולא השתנו מאז. לימודי היסוד: עברית, לשון, חשבון, טבע, מולדת, גיאוגרפיה, תורה-תנ"ך, אנגלית נשארו אותו דבר. אם אני לא טועה גיאוגרפיה למדנו הרבה יותר כבר מכתה ד', אבל אנגלית התחילו ברב בתי הספר בכתות ה'-ו'. בתור אשת חינוך אני יכולה להעיד שהיקף החומר כיום הצטמצם והדגשים שונו לטובה. מקצועות אמנות למיניהם כמו: מוסיקה, ציור, תפירה לבנות וחקלאות לבנים נלמדו בקביעות שעתיים שבועיות ברצף.

כשהגעתי לכתה ה' זכינו בפרויקט מיוחד. בשל הקשרים המדיניים והתרבותיים עם צרפת בתקופת מנהיגה שארל דה גול, התחלנו ללמוד צרפתית. עד סוף ביה"ס היסודי למדו ארבע כתות מכל הארץ צרפתית מדוברת וספרותית, אמנם זכינו במורים מעולים מהקונסוליה הצרפתית, אך הגענו לבית ספר תיכון ללא אנגלית ברמה מתאימה ונדרשנו לקורסים מיוחדים להשלמת האנגלית. מקצוע נוסף שזכה להתייחסות מיוחדת היה מדעי הטבע. החומר היה מרתק, לווה תמיד בניסויים שנעשו על ידי המורה אל מול הכתה וכמעט לכל תלמיד ניתנה הזדמנות לשמש כעוזר מעבדה.

בכתה ה' למדנו זהירות בדרכים על ידי מורה-שוטרת, בסוף הקורס נבחנו וקיבלנו היתר, על פי תורנות, לשרת ב"משמרות הבטיחות" במעברי החצייה בסמוך לבית הספר. חוויה נוספת שחוויתי בהגיעי לכתות ז'-ח', הייתה מה שנקרא אצלינו "תלמידה-מורה". כשהיו חסרים מורים בכתות א'-ב' היו מבקשים מתנדבים למלא מקום בכתות, להפעיל את התלמידים במשחקי חברה, לקרוא להם סיפורים או לצייר איתם. כבר אז חשפתי את כישורי כמורה, נהניתי מכל רגע ונלחמתי על כל הזדמנות למלא מקום בכתות.

טקסים ואירועים מיוחדים

יום העצמאות

פעם בשנה ביום שלפני יום העצמאות היה נערך מפגש של כל בתי הספר של צפון תל אביב, בגן העצמאות שלחוף הים בתל אביב. הגענו לבית הספר לבושים בכחול לבן. ענדנו על דש החולצה סמל מתכת עם מספר שנותיה של המדינה ותבליט של מגן דוד. הסתדרנו למצעד, החל מכתה ד', כתה אחר כתה, כשבראש כל כתה תלמיד נושא שלט עם שמה ומספרה ולפניו תלמיד נוסף נושא דגל ישראל. בראש הטור צעד מנהל בית הספר, לצידו שני דגלי ישראל ענקיים נישאים על ידי שני מורים ולאחריהם צעד דגל בית הספר שאת גדיליו מחזיקים שני תלמידים מכתה ח'. המצעד החגיגי הזה לווה בקצב התוף ולקח כשעה של צעידה לאורך כל שדרות נורדאו עד הגיענו לגן. את הבאים קבל ראש העיר שברך בטקס מרשים את תלמידי העיר. כל שנה בית ספר אחר נבחר להשתתף בתוכנית האומנותית ובהגיעי לכתה ז' השתתפתי גם אני במסדר הדגלים כנציגת בית הספר שלי.

עדלאידע

מדי שנה בחג הפורים, ביום הראשון של החג, הייתה צועדת ברחוב ראשי בעיר, תהלוכה ססגונית, עשירה ומשמחת של מכוניות מקושטות לפי נושאים, במות מתנייעות ועליה דמויות מחופשות ורקדנים, אקרובטים, להטוטנים, להקות ריקוד, תזמורות ומוקיונים. זכורים לי במיוחד פרשים על סוסים ותזמורת המשטרה. כדי לתפוס מקום טוב לצפייה בתהלוכה צריך היה להשכים קום ולהגיע שעות קודם כדי לשמור מקום. הכביש לאורך מסלול העדלאידע היה מגודר בחבלים עבים ושוטרים, רכובים על סוסים, היו מסיירים הלוך ושוב. משך המסע המשמח לקח כשעה אבל עם כל ההכנות בילינו שעות על שעות באירוע הצבעוני הזה.

מצעד צבאי ביום העצמאות

רק פעמיים בחיי זכיתי לראות מצעד צבאי בתל אביב, הפעם הראשונה זכורה לי במעומעם. בפעם השניה המצעד צעד ברחוב ארלוזורוב כשהייתי קצת יותר גדולה וגרתי קרוב, ליד ככר המדינה. אני זוכרת שלמרות הקרבה הפיסית יצאנו שעות לפני וחיכינו וחיכינו… היינו שעות על הרגליים כשאבא שלי, שהתמצא בכלי נשק, הסביר לי בפרטי פרטים מה אני רואה. למען האמת, אני זוכרת כיום רק את הצעידה המופתית של טורי החיילים והחיילות לחיילותיהם השונים והכומתות הצבעוניות.

שעות הפנאי

בתור ילדה קטנה חיכיתי בכיליון עיניים ליום שבו אוכל להצטרף ל"צופים". הצופים, בזמני, התחילו בכתה ה' ולא ד' כיום. הבנות בשכונה סיפרו תמיד על הפעילויות והחוויות בצופים. ביום שניתן היה להצטרף, מצאתי עצמי, עם רוב בנות השכבה שלי, בשבט החורש על גדות הירקון. התפצלנו לגדודים, בנות לחוד, בנים לחוד, ומאז ועד אמצע כתה י"א "הייתי תמיד נכונה.", חניכה נאמנה, מדריכה נאמנה ורשג"דית מאושרת. כל החיים החברתיים שלי סבבו סביב חורשת הירקון, השבט היה לי לבית שני. אהבתי את הטיולים והמסעות, הערצתי את ראש השבט שהיה לימים אלוף בצה"ל, רקדתי ריקודי עם בלי סוף ועודדתי אינספור ילדים להיות "צופיפניקים".

פרט לצופים, למדתי לנגן באקורדיון, התאמנתי ב"פועל" ברחוב אוסישקין בהתעמלות מכשירים, בקיצור – לא נותר לי רגע פנוי.

מה לקחתי איתי מילדותי לחיי הבוגרים?

1.    נתינה הוא ערך עליון, מחזקת את זולתך, מחזקת אותך, מעצימה את זולתך מעצימה אותך, נותנת לזולתך ולך כוחות ויכולות להתמודד עם             קשיים ובעיות, להתגבר, להתחזק ולהצליח!

2.    פעילות ומעורבות חברתית בילדות ובנערות מצמיחה ומדרבנת התנהלות דומה בעתיד ומעניקה חוסן ובריאות נפשית.

3.    משפחה חמה, כמו שהייתה לי, תומכת, מכבדת, מייעצת ומבינה בילדות, היא בסיס לחיים שלווים, בטוחים ונינוחים בבגרות.

4.    יחס רציני ללימודים מצד ההורים, משחר הילדות, קריאה והתמצאות בנעשה סביבך מביאים לעניין והנאה בחיים.

הזוית האישית

יותם הנכד המתעד: הייתה עבודה משותפת מהנה וחווייתית לשנינו והתכנית בהחלט קירבה בינינו.