מאגר סיפורי מורשת

אני ציפי הלל, סבתא של לידור. במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אנו משתתפות, אנו מעלות סיפור מחיי אל מאגר המורשת. 

נולדתי בעירק בשנת 1953 ובשנת 1954 עלינו לארץ ישראל, בהיותי בת שמונה חודשים. עלינו לארץ יחד עם כל המשפחה – הורי, שני אחיי הגדולים, דודיי, דודותיי וסבא שלי דניאל, שהיה רב הקהילה היהודית בעיר ארביל. עלינו אחרונים מכיוון שסבי לא רצה לעזוב את היהודים בארביל, לא עלינו עד שווידא שכולם עולים איתו לארץ ישראל.

העלייה הייתה כרוכה בקשיים רבים מאחר והסוכנות היהודית העבירה אותנו לעיראק ומשם לקפריסין. שם המתנו כמה חודשים עד שקיבלנו אישור לעלות ארצה. עם ההגעה ארצה, הסוכנות היהודית העבירה אותנו למגורים במעברה בקריית שמונה. המגורים היו דלים מאוד, ללא מים וחשמל. לאחר מספר שנים העבירו אותנו לגור בשיכונים, שם קיבלנו מיטות ברזל ומזרונים מקש.

אבי החל לעבוד בחברת "סולל בונה" ועסק בבניית מקלטים בקיבוצים שבאזור הצפון. גדלתי וחונכתי בקריית שמונה. למדתי בבית הספר היסודי "מגינים" ובבית הספר התיכון "דנציגר". בצל העלייה והחיים המאוד דלים, המשפחה הייתה מאוד מאוחדת, אוהבת ודואגת לכל אחד ואחת. אני מאוד מחוברת לאבי זכריה ועבורי הוא דמות להערצה. ציוני אמיתי!

בתור ילדים שיחקנו הרבה בשכונה במשחקים כמו חמש אבנים וקלאס. נהגנו לטייל המון באזור הצפון ובמרחבי הטבע מסביב לבית. בתקופת ילדותי לא היו משחקים אבל בנינו קורקינט, מריצות, טבעת לקליעה לסל ושער לכדורגל. החברים הקרובים ביותר שלי היו דודותיי ובני דודיי ועד עצם היום הזה אנחנו בקשרי חברות קרובים מאוד. חברתי הטובה ביותר היא דודתי גלילה שלמדה איתי באותה הכיתה. למדנו בכיתה מקצועית הקלדה במכונת כתיבה. בשעות אחר הצהריים גם נהגנו להכין יחד את שיעורי הבית ולאחר מכן היינו נפגשות עם שאר ילדי השכונה כדי לשחק ולטייל עד הערב. אלו היו חוויות מקסימות.

החיים בצפון לא היו פשוטים, היו לא מעט ארועים של ירי קטיושות מכיוון לבנון לעבר יישובי הצפון. בשנת 1969 נורתה קטיושה לעבר קריית שמונה ואחותי נפצעה באורך בינוני מהרסיסים. לאחר החלמתה אבי ואמי החליטו שכולנו נעזוב את הצפון לירושלים. גרנו בשכונת קטמונים בדירת שני חדרים והיינו 11 נפשות. היה צפוף, אבל היה המון כבוד הדדי להורים ולאחים.

התגייסתי לגדוד הצנחנים ושירתי את המדינה במשך שנתיים וחצי. במהלך שירותי לא היו מלחמות אך המצב הביטחוני היה מאוד רגיש. בבסיס בו שירתי הכרתי את סבא של לידור – איציק. לאחר תקופה של שלוש שנים התחתנו ונולדו לו שלושה ילדים: דיה, רפי ועידן. עם השנים נפרדו דרכנו והתגרשנו ומאז אנו נפגשים רק באירועים משפחתיים.

לאחר השחרור מהצבא התקבלתי לעבודה בבנק לאומי ברחוב יפו בירושלים. שם עבדתי כארבעים שנה. לפני שלוש שנים פרשתי לגמלאות ומאותו היום אני עוסקת בספורט ומטיילת ברחבי הארץ והעולם יחד עם מועדון הגמלאים של בנק לאומי. בין היתר, אני זמינה לנכדיי לכל דבר, ביתי הוא ביתם והם נוהגים להגיע אלי כמעט כל יום אחרי בית הספר לאכול ארוחת צהרים ולהתפנק.

הזוית האישית

לידור הנכדה המתעדת: היה לנו מהנה ומאוד מעניין להיזכר ולשמוע את הסיפור של המשפחה והעלייה שלה לארץ ישראל.