מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי דרוקר, נולדתי ביוני 1946 בליגניצה שבפולין. למזלי, זה היה שנה וחודש אחרי סיום מלחמת העולם השנייה. באותו זמן נערכו פוגרומים ביהודים שחזרו מהמלחמה, מה שהניע אותנו לצאת מפולין ולעבור לאוסטריה, שם ביליתי את שנותיי הראשונות. המקום היה פרבר של זלצבורג והוא נועד לאנשים עקורים (נקרא מחנה עקורים). בספטמבר 1948 עלינו ארצה. בחרנו לעלות לארץ ישראל מסיבות ציוניות.

הגענו למעברה על יד נתניה וחיינו שם מספר חודשים עד שנודע לנו שיש דירות פנויות ביפו. עברנו לגור בשכונה ג'בליה (לימים ניתן לה השם גבעת עלייה). במקום הזה היה קיבוץ גלויות של אנשים שחזרו מהמלחמה: היו שם בולגרים, רומנים, פולנים, יוצאי גרמניה ועוד. שם חיינו שמונה שנים בהרגשה נהדרת של חיברות וקבלת הזולת, היו בינינו חילונים ודתיים, זקנים וצעירים והמון תרבויות שונות. אני זוכרת איך חיכיתי שהשכנים הבולגרים שלנו יזמינו אותי לאכול בורקס שהם הכינו במו ידיהם ואנחנו כיבדנו אותם בחמין שלנו.

בנוסף היה שם בית ספר שלימים יקרא דוב הוז, המנהל היה אריה בוכנר, שעבד כמורה בבית היתומים של קורצאק. כשנכנסתי לכיתה א' למדתי במה שנקרא "משמרת שנייה", כלומר יום הלימודים שלי התחיל בשעה 12. זאת מכיוון שלא היו מספיק כיתות לימוד לכלל הילדים באזור. הייתי תלמידה טובה, ממושמעת, אהבתי לבוא לביה"ס והוא שמור אצלי כזיכרון נהדר.

בגיל עשר עברנו לגור ברמת גן, שם הרגשתי בפעם הראשונה מה זה להיות עולה חדשה, הרגשתי זרה. הכניסו אותי לכיתה ה', הושיבו אותי בצד, המורה ישבה על השולחן ולימדה שיעור בדיקדוק, אני בכלל לא הבנתי על מה היא מדברת. באתי מבית ספר שהייתי בו תלמידה מצטיינת והגעתי לכיתה שאני לא מבינה על מה מדברים בה. המורה לא הקדישה לי דקה אחת והתלמידים היו כבר מגובשים בינם לבין עצמם. הרגשתי מאוד אומללה. לא בכיתי ולא התלוננתי, ביקשתי מחברות מחברים בכיתה והתחלתי להשלים את החומר הנלמד. מאז, החלטתי לעזור לכל אדם חדש שנכנס למקום שבו אני נמצאת.

בסוף כיתה ה' נפתח בית ספר חדש בשם גאולים שכינס תחתיו ילדים שגרו בסביבת בית הספר, ואני ביניהם. שם המזל חזר להאיר לי פנים. מהר מאוד התבלטתי כמנהיגה. העברתי את התעמלות הבוקר בבית הספר, קראתי את פרקי היום בתנ"ך ומילאתי מקום של מורות חסרות אפילו בכיתות של שנה מתחתיי.

תמיד ידעתי שאהיה מורה ואפילו מנהלת בית ספר, זאת הייתה התשוקה שלי. מאחר והיה ברור לי שאעסוק בחינוך והוראה, בחרתי ללמוד בתיכון על שם לוינסקי בתל אביב, שממנו היה המשך ישיר לסמינר למורים. סיימתי בהצלחה את התיכון וקיבלתי תעודת בגרות. משם המשכתי לסמינר למורים וסיימתי אותו בהצטיינות.

התחתנתי בגיל 20. בן זוגי (סבא אבי) היה חברי מאז גיל 16 והוא היה שותפי לחיים. יחד הבאנו לעולם שלושה בנים לתפארת. כל אחד בחר בדרכו שלו לממש את עצמו בחיים בדיוק כפי שהאמנתי בלגיטימציה בשונות וחינכתי לאור אמונתי הזו. התחלתי לעבוד כמורה, בתחילה כממלאת מקום ואחר כך מורה קבועה. עוד מהסמינר השפיעה עליי שרה ברוורמן קניוק בחשיבה חינוכית מחוץ לקופסה.

אחרי חמש שנים כמורה הפכתי להיות חברת הנהלה ובד בבד הייתי אחראית על מרכז מורים בתכנון לימודים וחינוך חברתי. בגיל 34 הפכתי להיות מנהלת בית ספר אורנים בנווה מונסון. עד מהרה הוא הפך לקהילתי כשכולם מעורבים בבית ספר ובית ספר מעורב בקהילה. זו הייתה תקופה נהדרת בחיי, הייתה לי הרגשה של מימוש עצמי ויישום החלומות החינוכיים לגבי אקלים בית הספר וההתייחסות לתלמידים. תוך כדי עבודתי כמורה סיימתי את לימודי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בהצטיינות. בתקופתי כמנהלת סיימתי תואר שני באוניברסיטת תל אביב בהצטיינות.

בשנת 1986 השתתפתי במשלחת של משרד החינוך לפולין שהייתה תחת שלטון סובייטי ונצרבה בי החוויה הנוראית של ביקור במחנות הריכוז וההשמדה. שם הרגשתי בישראליות שבי שהלכה והעמיקה לתחושת שייכות חזקה לעם ישראל ולמדינת ישראל. עד היום אני בוכה כשאני שומעת את ההמנון ורואה את דגל ישראל מונף בגאווה, כנראה שזרעי הגלות והמחירים ששילמנו בשביל המדינה שלנו גורמים לי להתרגשות רבה.

בגיל 50 פרשתי מניהול והפכתי למדריכה בבתי ספר תת משיגים ומורה לסטודנטים להוראה בבית ברל. בו בזמן עבדתי על הדוקטורט שלי בקיימברידג שבאנגליה (בהתכתבות) ופרשתי לגמלאות.

כיום אני נוהגת ללכת לישון בשעות הקטנות של הלילה ולקום בשעות המאוחרות של הבוקר. נהנית מהקשר עם הנכדים. לא מוותרת על קונצרטים והרצאות. אוהבת לבלות עם חברותיי הטובות, לטוס לטיולים בחו"ל ולהנות מהחיים.

הזוית האישית

מיכאל הנכד המתעד: היה מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של סבתא. היה ממש נחמד לדבר איתה על זה ולמדתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליהם.