מאגר סיפורי מורשת

שמי צילה, נולדתי בשנת 1948 באזור זקרפטיה באוקראינה שהייתה אז חלק מברית המועצות. בילדות אני ואחיי ראינו שלאימא יש מספר על היד ושאלנו מה פירושו. אימא שלי סיפרה שהיא הייתה באושוויץ, ונאצים קעקעו  לכל מי שהיה במחנה על היד מספר במקום שם, אפילו לילדים. בהמשך הגיעו יותר מדי יהודים ונוצר מצב שחילקו אותם לקבוצות (קבוצת מבוגרים וקבוצת צעירים). האנשים המבוגרים הלכו לקבוצה אחת שכללה את אימא שלי ואחותה שהייתה אז בת 16. לאחות נוספת של אימא שלי היה על הידיים ילד בן 3 והנאצים רצו לקחת ממנה את הילד, אך היא לא רצתה למסור אותו לידם. כאשר הנאצים רצו לקחת את הילד האחות אמרה: "מה שיעשו לו אני רוצה שיעשו לי" וסופם היה מוות. סביר להניח שאם היא הייתה נותנת את הילד היא הייתה ניצלת אך הילד לא.

אימא שלי אמרה שהסיוט של אושוויץ נשאר בלב שלה לנצח.

אחרי המלחמה כשהלכנו לבית הספר שמנו לב שלאף אחד מאיתנו אין סבתא או סבא כי כולם נרצחו בשואה ולכן הרגשנו קנאה כלפי הילדים ממוצא אוקראיני, רוסי והונגרי. בבית הספר הייתה לנו הפסקה של 20 דקות ויום אחד ראיתי בחוץ מישהי מבוגרת, כל כך רציתי סבתא משלי, עד כדי כך שכל יום עזרתי לאישה הזרה לסחוב מים לביתה. במקום שגרתי בו, לא היו בתי ספר יהודים. בבית, כשדיברנו עם אמנו, היה נושא אחד שאימא שלנו לא אהבה לדבר עליו והוא היה המלחמה. כשהיו חגים כולם היו צריכים לתלות דגלים אדומים על הבתים ואם לא תלו היו מקבלים קנס. החג הראשי במשפחה היה יום הניצחון על הנאצים כי אימא שלנו אמרה שהוא היה היום שבו היהודים שוחררו מהמחנות. היינו שלושה ילדים ואמנו כל הזמן אפתה, סרגה ועשתה כל מיני מלאכות יד. כשאכלנו, אם אחד מאיתנו היה מעיר על האוכל, אימא היתה תמיד עונה: "באושוויץ היינו רעבים תמיד ואם מצאנו אפילו קליפה של תפוחי אדמה אכלנו, וכאן יש לכם אוכל טוב".

כשלמדתי בכיתה ה' התחלתי ללמוד שפה זרה, היו שתי אופציות אנגלית או גרמנית. אני שוייכתי לקבוצה של השפה הגרמנית. כאשר הגעתי הביתה, סיפרתי לאמי והיא לא הסכימה לכך מכיוון שהגרמנים הרגו את משפחתנו. היא ניגשה למנהל בית הספר והפצירה בו שאלמד אנגלית במקום וכך היה. את השפה האנגלית לימדה מורה יהודיה ואני שומרת עימה על קשר עד היום. היא הייתה מורה טובה עד כדי שהרבה מתלמידיה בחרו להיות מורים לאנגלית וכך גם אני.

אמי סיפרה שלפני מלחמת העולם השנייה המשפחה שלה הייתה עשירה והיו להם הרבה שטחים שעבדו בהם אוקראינים. בעבר, הצ'כים שלטו בזקרפטיה, ובהמשך הונגריה ובסיום המלחמה השטח הפך להיות חלק משטחה של אוקראינה שהשתייכה לברית המועצות. לכן, אימא שלי דיברה בכמה שפות: צ'כית, אוקראינית,יידיש והונגרית. כשהיו באושוויץ אימא שלי איבדה את האחיות והאחים וההורים שלה וגם בני דודים. כשהצבא הסובייטי שיחרר את אושוויץ, אימא שלי תמיד זכרה שהם חייבים את חייהם לברית המועצות. אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה מסורת בברית המועצות לקחת מכל העשירים את כל עושרם ולכן אימא שלי איבדה את השטחים והחנות שלה והפכה להיות ענייה כמו האחרים, אך היא לא התאכזבה, מכיוון שהיא זכרה שהם שחררו אותם מאושוויץ. אימא שלי אף פעם לא שכחה מה הנאצים עשו לה ולכן לא הרשתה לילדים שלה ללמוד גרמנית בכלל ולכן למדנו אנגלית.

למרות כל התלאות שעברה אימא שלי, היא נשארה טובת לב, מתחשבת ונדיבה עד סוף ימיה.

היום, למרות שאני בת 75, אני עדיין עובדת כמורה פרטית לאנגלית. אני גם כותבת שירים שבהם אני מברכת את המשפחה שלי כשיש להם יום הולדת. אני פעילה מאד ואני לא אוהבת סתם לשבת אלא אני עושה הליכות והילדים שלי לימדו אותי להשתמש ב"זום" שבו אני מלמדת. אם אני צריכה עזרה במשהו במחשב אני פונה לנכדי, ריצ'ארד.

הזוית האישית

ריצארד הנכד המתעד: נהניתי מאוד לעשות את התכנית ולחקור על סבתא שלי למרות שלא יצא לנו לעשות את הראיון פנים מול פנים אלא רק באופן מקוון. למרות שהכנתי שאלות לסבתא בסוף לא השתמשתי בהם כי סבתא שלי באה מוכנה לראיון עם סיפור מוכן לגמרי.

סבתא צילה: אני חושבת שזה רעיון טוב לתת לילדים להכיר את החיים של הסבים והסבתות שלהם. סבים וסבתות אוהבים לשתף חוויות שעברו עליהם כשהיו צעירים יותר. אני בטוחה שהראיון היה מאד מפתיע בשביל נכדי, ריצ'ארד.