סבתא ציונה אחדות מספרת ליהלי הנכדה
קוראים לי ציונה אחדות, אני ילידת הארץ, נולדתי בעיר ירושלים. יש לי שישה ילדים. להורים שלי קוראים פנחס וזילפה ז"ל. נולדו באיראן, עלו לארץ בשנת 1950.
כשהוריי עלו לארץ, הם גרו במעברה בצפון הארץ, בזרעין. לאחר מכן הם הגיעו לירושלים, שהייתה משאת נפשם. הם עברו לשכונת ממילא, בית קדוש. הם גרו עם החותנת של אימא שלי ועם גיסם שגרו ביחד. אחר כך הם התפצלו וקנו דירה בת שני חדרים. אבא שלי עבד בקרן קיימת בקטיף ועבד גם בבניין עד שהגיע לעירייה ועבד כשרת בית ספר. הוא עבד קשה כדי לפרנס את המשפחה ואימא שלי עבדה גם קשה כדי לפרנס, היא עבדה בכמה עבודות (משרד, בנק וכו')
הם גרו בממילא מול שער יפו, שזה היה בזמנו קו אש עד שנת 1967, בזמן מלחמת ששת הימים, כשהעיר שוחררה. לא היה להם קל לגור שם, מול הצבא הירדני. פעם חזרנו לבית וראינו חור בקיר ולא ידענו מה זה, עד שההורים אמרו שזה פגז ירדני שעשה חור. פעם נוספת, כשההורים שלי נסעו לטבריה, הצבא הירדני זרק לנו אבנים לחלון ופחדנו להיכנס לחדר ההוא וגם היו אנשים שנפגעו שם. היה מישהו בשם מאיר שהלך מתחת למגדל דוד כדי להביא כדים שהיו שם, הצבא הירדני צלף בו עד שהגיע ונפגע קשה (הוא איבד עין ונפגע בכתף), עד שהצלב האדום בא וחילץ אותו. לפני מלחמת ששת הימים הביאו לנו לבניין פלוגה של חיילים כדי להתכונן למלחמה, הם היו יוצאים בהסוואה בלילות והיו יורדים לשטח ההפקר. אחרי כמה שנים חברת "קרתא" לקחה על עצמה לשקם את הבניין שהיה מופגז.
להורים שלי היו שישה ילדים, מתוכם ארבעה בנים ושתי בנות. אני הייתי מחוברת יותר לאח הקטן (יורם) בגלל שאימא שלי עבדה ולא היה מי שישמור עליו, אז אני הייתי שומרת עליו.
נולדתי בבית החולים הדסה זיו וגרתי בשכונת בשכונת ממילא בבית טנוס. למדתי בבית ספר ממ"ד מעלה בירושלים. הייתי במקהלת בית הספר עם דוקטור גולינסקי וגם הייתי בנבחרת של שיעורי ספורט עד כיתה ח'. למדתי בתיכון בית יעקב בסמינר מורות ועבדתי כמורה במלאכה וטכנולוגיה. אהבתי לשחק בחמש אבנים, קלאס, שלושה מקלות, דמקה, ארץ עיר, מחבואים. חברותיי לשכונה היו מזל, טובה, חביבה, כרמלה, חנה (היו שתיים..), מרים ואתי. אני זוכרת במיוחד את טובה מכיוון שהייתי תומכת בה במצב הכלכלי.
מן המורים אני זוכרת במיוחד את המורה הרשלר ואת שרה לוי, מכיוון ששרה לוי לימדה תפירה ודיגום והרשלר לימדה ציור אופנה. החוויה הזכורה לי מבית הספר היא שגיהצנו את השיער.
שירות לאומי וחיים בוגרים
עשיתי שירות לאומי בטבריה בבית ספר נצח ישראל, והחוויה המשמעותית שלי משם הייתה לחיות עם בנות השירות בדירה מושכרת יחד ולתפעל את הדירה כצוות.
עבדתי כמורה בפרוזדור ירושלים במושב צלפון, גבעת יערים במבשרת, ואחרי כמה שנים עברתי לנווה יעקב. כשעברתי דירה למעלה אדומים, עבדתי שם מספר שנים נוספות ושם סיימתי. בחרתי לעבוד שם מאילוצים מטעם משרד החינוך.
הכרתי את בן זוגי כשהייתי בתיכון והוא למד צורפות בבצלאל. כדי להשלים כלכלית ללימודים, הוא עבד גם בחנות פלאפל כדי לממן את הוצאות הלימוד שלו. כשהייתי חוזרת מבית הספר בדרך הייתי עוצרת לקנות פלאפל, שם דיברנו ושוחחנו ומשם זה התקדם. בשנה הראשונה של הנישואים הבן הבכור נולד. לאחר מספר שנים נולדו יתר הילדים שזה בת אחת ועוד ארבעה בנים. כשהבן היה אמור להתחתן, נודע לי שהוא מתכוון להתחתן – שמחתי שאני הולכת להיות סבתא וזה אושר אחד גדול. פידיון הבכור היה האירוע שכל המשפחה חגגה יחד.
כיום – היציאה לגמלאות ותקופת הקורונה
אני גמלאית, הולכת בבוקר לשיעורי ספורט זומבה, שיעורים ופעילויות שונות במתנ"ס. התחביב שלי הוא לאפות, אפילו לקחתי קורסים וקונדיטוריה. עדיין אין לי חלום או שאיפה מיוחדת.
יש לי נכדים מתוקים וטובים שיודעים לכבד את לסבתא. תקופת הקורונה עברה באופן לא פשוט, להיות מנותקים והילדים ומהנכדים ולעבור שבתות וחגים לבד בבית, אפילו אני בעצמי חליתי בקורונה.
מסרים חשובים בעיני לעתיד: כיבוד הורים, נתינה, אהבת אמת, ללמוד טוב, אכפתיות, נאמנות, יושר.
קובץ התיעוד המקורי:
הזוית האישית
סבתא ציונה: נהניתי מההשתתפות בתכנית הקשר הרב דורי. אני מאחלת ליהלי בריאות, שפע, הצלחה, אושר ויושר.
מילון
מעברת זרעיןמעברת זרעין הייתה מעברה שהוקמה בשנת 1953, על שטח הכפר הערבי הנטוש זירעין (זרעין) מזרחית לצומת תל יזרעאל. היא שוכנה בכ-200 משפחות עולים בעיקר עולים מיוצאי עיראק, איראן וכורדיסטן והתגוררו בה על-פי הערכה כ-800 נפש. כמו במעברות אחרות באזור, רוב העולים הבוגרים במעברה עבדו ביעור ובעבודות פיתוח ביערות הקק"ל. בשנת 1956 חוסלה המעברה באופן רשמי חלק מתושביה עברו להתגורר ביישובי התענך. (ויקיפדיה)
ציטוטים
”להעריך כל רגע בחיים“