מאגר סיפורי מורשת

שמי צביה לוי, נולדתי במרוקו.

אמי היא נצר למשפחת דנינו. כאשר מלאו לה 12 שנים היא התחתנה עם אבי שהיה בן 25 והוא נצר לשושלת אבוחצירה . הם גידלו 8 ילדים, שש בנות ושני בנים. לאבי הייתה חנות בדים בקזבלנקה .

סיפרו לי שבשבתות היו מתאספים בבת הוריי, והסבא של הסבא שלי היה ברמת הבקיאות והחכמה של הבבא סאלי.

עלינו לארץ ישראל, גרנו באופקים. אבי, שהיה קשור מאוד לבאבא סאלי, היה הולך אחרי העבודה ללמוד תורה עם באבא סאלי. הוא הבטיח  לאבי שהוא לא ימות עד שיבוא המשיח. אבי בהמשך התעוור ואמר לבאבא סאלי : "מה החיים ללא תורה, תוריד מעליי את השבועה, אני רוצה למות". ומאז לא עבר הרבה זמן והצדיק הבאבא הסאלי נפטר. אבא שלי לקח את זה מאוד קשה, והיה הולך הרבה לבית הכנסת.

באותה תקופה הייתי אמורה להתחיל את לימודי התיכון ב"בית יעקב" בבאר שבע, אך מכיוון שאמי נאלצה לעבור ניתוח מורכב ונדיר, נאלצתי לוותר על לימודיי בבאר שבע ולהישאר ללמוד באופקים. למדתי בבית הספר של "עליית הנוער", שם למדנו גינון, עדרנו ושתלנו עצים.

היה לי מאוד עצוב בלב. תקופה קצרה לאחר מכן אבי נפטר  באופן פתאומי , ואמי פנתה אליי: "יא בינתי עזרי לי  בכלכלת הבית". נאלצתי לעזוב את הלימודים ולסייע בכלכלת הבית. הייתי אז בת 16, ועבדתי בחקלאות. בגיל 18  עברתי לגור אצל אחותי. בתקופה זו עבדתי במזנון  באוניברסיטת ת"א, שם הכרתי את בעלי  שעבד כאב בית.

הורי ואני

נולדו לנו שישה ילדים, כולם התחנכו במסגרות טובות. הבנו שהמפתח להצלחה טמון בחינוך. בעלי הבטיח לילדים שמי שילך ללמוד באוניברסיטה הוא יממן את לימודיו, וכך ב"ה מצאנו את עצמנו מממנים ארבעה ילדים באוניברסיטת ת"א.

למרות הקושי ולמרות שלא נותר לנו הרבה מהמשכורת שלנו, כי רובה הלכה לטובת ההשכלה של הילדים – שמחתי מאוד, שהשכלתי לתת עבור ילדיי את מה שההורים שלי לא הצליחו לתת לי. הרגשתי שהגשמתי דרך ילדיי את הכמיהה להשכלה, והצלחנו בחינוכם. כיום חמישה מילדיי נשואים, לכולם יש ילדים, וכולם מתפרנסים מעבודות מכובדות.

היום בעלי ואני חובקים 17 נכדים שיהיו בריאים בשמחה ובנחת!

הזוית האישית

סיפורה של צביה לוי סופר לנכדתה רעות במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית חינוך יוצר על שם אורי אורבך, בהנחית סימה דדון.