מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיי סבתי פרידה

שלום, אני פרידה גולדשטיין ואני סבתו של אור ספיבק, שתיעד את סיפורי.

אני נולדתי בתאריך 2.9.1951 ברומניה בעיר סיגת בטרנסילבניה. אבי הוא יצחק מאירוביץ' ואמי היא מלכה מאירוביץ', שני הוריי גם כן נולדו בעיר סיגת, טרנסילבניה.

גדלתי בסיגת עד גיל 11 ואז עליתי ארצה. למדתי בבית ספר עממי ברומניה, כמו כל הילדים. בילדותי בסיגת שיחקתי במשחק שקראנו לו להוריד פירות מהעץ. היינו צריכים לטפס על עצי פרי ולקטוף את פירותיהם, הפרי האהוב עלינו היה דובדבנים, שיחקתי גם בקלאס ובחבל. בסך הכל הייתה לי שם ילדות נחמדה ביותר.

העלייה לישראל וההסתגלות לחיים בארץ

בגיל 11 אני והוריי עלינו ארצה בשנת 1962, הדרך הייתה ברכבת מרומניה להונגריה, מהונגריה לוינה ומוינה עד איטליה עם הרכבת, אחרי זה אני והוריי הפלגנו באונייה עד ארץ ישראל.

ההתסגלות בארץ בשבילי הייתה מאוד קשה, מכיוון שלא הייתה לי את השפה העברית ואז לא היה אולפן כמו שיש היום, אז "זרקו" אותנו לבית הספר ואמרו לנו כביכול להתמודד.

כשהגענו ארצה הגענו לחיפה ושם נתנו לנו דירה באור עקיבא שנמצאת ליד קיסריה.

החוויות שלי מהבית לא היו טובות, במיוחד כיוון שלא הייתה לי עברית טובה ולכן היה לא מאוד קשה והייתי צריכה להתמודד גם עם קשיי השפה. היו גם קשיי הסתגלות נוספים והחוויות האלו השפיעו עליי גם אחרי זה במהלך חיי, בגלל שעדיין לא שלטתי לגמרי בשפה העברית ולכן היה לי מאוד קשה להסתגל גם לחיים הבוגרים שלי במדינת ישראל.

בגרותי

חיי הבגרות שלי היו שונים מאוד ממה שיש היום. התחתנתי בגיל 18 וילדתי את הבן הבכור שלי שנה אחרי. לא התגייסתי לצבא, כיוון שבאתי מבית דתי ובמקום להתגייס בגיל 18 אני התחתנתי בגיל 18.

אני למדתי ספרות – עיצוב שיער עד סביבות גיל 19, כשהתחתנתי כבר עבדתי בספרות. אחרי שנולדו לי הילדים עבדתי בבית בתפירה במתפרה וגם בנוסף בתור עקרת בית. אחרי כמה שנים כשהילדים היו מספיק גדולים והלכו כבר לגן, עבדתי בתור עובדת מטבח בבית ספר יסודי, בישלתי ארוחות ליותר מ-300 תלמידים כל יום.

הכרתי את בעלי במסיבה בגבעת שמואל, כשהיא עוד הייתה שכונה קטנה. בני הבכור גיל נולד בשנת 1970 ואחריו נולדה לי בתי שלי בשנת 1976. לא היו לנו כל מיני אירועים שבהם חגגנו, אבל אני זוכרת טוב שבשנת 1986 נסענו כל המשפחה לטיול עם הילדים, לארצות הברית וגם לדיסנילנד.

התחביבים שאני אוהבת מאוד הם: להתעמל ולבשל. כל בוקר כשאני קמה אני הולכת להתאמן במרכז התעמלות שנמצא קרוב אלינו, אני מוצאת את ההתעמלות בתור תחביב נהדר ואני חושבת שכל אחד צריך לנסות אותו לעשות אותו. אני מאוד אוהבת לבשל, אני מבשלת כל יום ארוחת בוקר, צהריים וערב. אני מבשלת כבר עשרות שנים ואם תשאלו את הנכדים שלי הם יגידו לכם שאני מבשלת את האוכל הכי טעים.

סיפורו של חפץ – כיפה

חפץ שעובר אצלנו מדור לדור, כבר שלושה דורות, זה כיפה כחולה שסרגתי לבעלי פנחס. בעלי, העביר את הכיפה הכחולה לבני גיל והכיפה עברה אל נכדיי אור ואחיו. כיפה זו נסרגה עם הרבה אהבה.

אני עבדתי עד חודש אוקטובר של השנה ויצאתי לגמלאות. עבדתי אצל חברתי רונית. יצאתי לגמלאות השנה, בעיקר בגלל מצבו הבריאותי של בעלי ואני עוזרת לטפל בו עכשיו בבית.

בתקטפה הקורונה, למען האמת, הרגשתי בסדר גמור ולא הרגשתי לחוצה מאוד. אני ובעלי קיבלנו את כל ארבעת זריקות החיסון ולכן לא נדבקנו אף לא פעם אחת. היה לי בבית לוח זמנים מאוד דומה למה שהיה לי עוד לפני הקורונה. הדבר היחיד שלא היה לי טוב זו העובדה שלא יכלתי להתראות עם נכדיי ועם כל שאר בני המשפחה ולכן אני הייתי טיפה בודדה, אבל לקראת סוף הקורונה הרגשתי באמת בסדר גמור.

הזוית האישית

אור: החוויה שלי מהתוכנית הייתה טובה ביותר, אני מאוד שמח שיצא לי באמת לשוחח עם סבתי ואני למדתי עליה המון דברים חדשים שלא ידעתי בכלל. אני מסכם את החוויה שלי בתכנית בתור חוויה נהדרת והכרחית.