מאגר סיפורי מורשת

סבתא פאני רובל מספרת לדנה:

"שמי פאני רובל – ורשבסקי, נולדתי בבואנוס איירס, ארגנטינה. נולדתי בשכונה ששמה פרחים (בספרדית) ובה רוב התושבים היו יהודים.

הייתה לנו דירה לא כל כך גדולה, היתה לנו חצר גדולה. אני ישנתי עם אחי הקטן בסלון וההורים שלי בחדר, כשהייתי קצת יותר גדולה סבא שלי מת וסבתא שלי עברה לגור איתנו  מפני שאבא שלי לא רצה לשלוח אותה לבית אבות. אז סגרנו את המטבח והפכנו אותו לחדר בשביל סבתא שלי. כאשר הייתי בסיבות גיל עשר עברנו לבית גדול יותר בשכונה שכולה יהודית. לפני שעברנו סבתא שלי מתה ולכן כשעברנו לכל אחד היה חדר משלו (לי היה חדר, לאח שלי ולהורים שלי). הדירה הזאת הייתה קרובה למפעל של אבא שלי, מפעל למוצרי תאורה ובו הוא היה מתקן ומייצר מנורות. בערב אימא שלי תמיד היתה מצטרפת אליו ועוזרת צלו עם עבודה של סוג של גלגול של מנורות.

כל בוקר אוטובוס היה אוסף אותנו לבית הספר וחזרה. בבוקר הם היו הולכים לבית הספר הממשלתי ובערב היו הולכים לבית ספר יהודי. זיכרון שזכור לי מהילדות הוא שבאוטובוס תמיד הינו מדברים וצוחקים והייתה לי חברה שתמיד הייתה מביאה שוקולד ולא מכבדת אף אחד וכולנו היינו מקנאים.

קוראים לי פאני, על שם סבתא שלי שמתה שלושה חודשים לפני שנולדתי. לאבא שלי קראו ניסל רובל ולאימא שלי קראו ברטה (ובעברית ברכה) רובל/ שוורצמן. ולאחי הקטן קוראים חיים (חיימה בספרדית) רובל. בבית הספר הממשלתי למדנו יותר מקצועות כללים כמו מתמטיקה, היסטוריה (של ארגנטינה), ספרות ועוד, אבל בבית הספר היהודי למדנו יותר על דברים כמו תנ"ך עברית ויידיש.

בבית היינו נוהגים לדבר יידיש, כל המשפחה שלנו (גם המורחבת) דיברה יידיש, לכן באירועים משפחתיים כולנו דיברנו יידיש. הצד של אבא שלי במשפחה הלכו לארגנטינה מרוסיה והחלק של אימא שלי הלכו לארגנטינה מקישיניב ומולדובה. בילדותי נהגתי ללכת לנוער הציוני שהייתה תנועת נוער של יהודים בארגנטינה ושם הייתי מבלה את שעות אחר הצהריים שלי. בתקופתי לא הייתה חטיבה היה רק בית ספר יסודי ובית ספר תיכון (אני אישית לא הלכתי ללמוד בבית ספר תיכון)".

 דנה מספרת על סבתא פאני

"סבתי הכירה את סבא שלי (אלברטו) דרך האחיינית שלו, לאחיינית שלו הייתה חברה וחברה זו הכירה את סבתא שלי. שתי הבנות הכירו את השניים והכירו בניהם. זו הייתה ההיכרות שלהם אחד עם השני. סבתא שלי וסבא שלי היו כשנתיים חברים ולאחר מכן החליטו להתחתן. במקרה שלהם לא הייתה הצעת נישואים, הם החליטו ביניהם שהם רוצים להתחתן וזהו. הם התחתנו בבית כנסת יהודי בבואנוס איירס, ארגנטינה. סבתא שלי הייתה בת 29 כשהתחתנה.

באוניברסיטה סבתי למדה רפואת שיניים שאת זה היא למדה במשך כחמש שנים. העבודה הראשונה שלה הייתה כמתמחה בבית חולים (תפקידה היה לעזור ומעט לטפל בבעיות שיניים). סבתא שלי כשהייתה ילדה היא לא ידעה לרכוב על אופניים או לשחות אז היא רצתה מאוד שהילדים שלה כן ידעו זאת אז כבר מגיל צעיר היא שלחה את ילדיה (אבא שלי ואחותו) ללמוד לשחות מה שהפך לימים לזה ששניהם היו שחיינים מקצועים.

סבתא שלי עבדה בשתי עבודות, אחת בבוקר ואחת בצהריים. בבוקר היא הייתה עובדת בגנים של הממשלה והייתי מלמדת את הילדים איך לצחצח שיניים ואיך לדאוג לפה שלהם. בנוסף הייתי עושה להם בדיקות שיניים. לאחר מכן בצהריים היא הייתה עובדת במרפאה הפרטית שאבא שלה קנה ובנה בשבילה.

בערב היא הייתה חוזרת הביתה לילדים שלה ועושה את הבישולים וחלק מעבודות הבית. היה בארגנטינה כל שנים אלה שלטון רודני אכזרי שהיה הממשלה, לכן כאשר התפרק השלטון הרודני כל הגנים הממשלתיים נסגרו וסבתא שלי עברה לעבוד רק בעבודה אחת שהייתה המרפאה הפרטית שלה".

סבא וסבתא שלי בברית המילה של אבא שלי

הזוית האישית

דנה: אני אישית נורא נהניתי לראיין את סבתא שלי כי הכרתי אותה מזווית אחרת שלא ידעתי קודם. היה נורא מעניין לשמוע את סיפור חייה של סבתא שלי ואת מה שהיא סיפרה לי.