מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי – של יאיר וסבתא עפרה ניסן אליאב

סבתי, עפרה, נולדה בתאריך 1957.9.28, בערב ראש השנה, להוריה טניה ואריה לובה אליאב (ראה נספח) ואחיה צביקה שהיה בן חמש. הם גרו בבית ברחוב בקרל נטר 3 בתל אביב.

 1954 – ילדות באשקלון וירושלים

שלושה חודשים אחרי שסבתי נולדה אביה לובה קיבל מלוי אשכול שהיה אז שר האוצר, את המשימה החשובה להיות ראש צוות התכנון וההקמה של חבל לכיש. המשפחה עברה להתגורר באשקלון בשכונת אפרידר. מתקופה זו סבתי לא זוכרת פרטים רק את הסיפורים שסיפרו לה על התקופה.

אשקלון הייתה אז יישוב קטן בתחילת דרכו. סבתא רבתא טניה סיפרה שהם גרו בצריף הקטנטן שקבלו, בשכונת אפרידר, בתחילה לא היו מים ולא חשמל וגם חנויות לא היו. מסביב רק ישובים ערביים עוינים ובבית הייתה נשקייה עם המון רובים, ששימשו את השומרים. חלבן קטוע רגליים היה מביא חלב מדי יום, וטניה אמא של עפרה הייתה מרתיחה אותו על פתילייה, כי הוא לא היה מפוסטר. מקרר כמובן לא היה. היו במקום הרבה עכברים ונחשים ולכן הם אימצו כלב. במקום גרו שש משפחות, כולן מאנשי צוות ההקמה וכולם עזרו לכולם. אח של סבתא עפרה צביקה למד בבית ספר שאולתר עבור ילדי העובדים, מורה אחד לימד את כולם, ואי אפשר לומר שהתלמידים רכשו ידע רב. סבתא עפרה נשארה בבית בחברת ילדים מצומצמת. בסוף שנת 1956 סיים סבא רבה לובה את תפקידו בלכיש ואז קיבל מלגת לימודים להשלמת תואר ראשון בהיסטוריה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית שבירושלים, והמשפחה עברה לגור בירושלים. גם מתקופה זו סבתא גם לא זוכרת הרבה, אחיה צביקה החל ללמוד בכיתה ב' ב"בית הילד" וסבתא נשארה בבית, באותה תקופה סבתא עפרה חלתה בשפעת אסייתית מגפה שהייתה באותה תקופה שגרמה לה למחלה ממושכת. סבתא רבתא טניה טיפלה בה במסירות עד להתאוששות וההבראה.

 1958 שליחות בשגרירות ישראל במוסקבה

בשנת 1958 המשפחה של סבתא הגיעה למוסקבה, בירת ברית המועצות. התפקיד הרשמי של סבא רבא לובה היה מזכיר ראשון בשגרירות, אך למעשה הוא שימש כראש צוות היחידה הסודית "נתיב – לשכת הקשר". תפקידו היה לקיים קשרים עם היהודים ברחבי המדינה הענקית, לאתרם, לרכז מידע אודותיהם, להגיש עזרה ולעודד בסתר פעילות יהודית וציונית. כילדה קטנה סבתא זוכרת את התקופה הזו כתקופה מפחידה. הם גרו במרחק רבע שעה מהשגרירות, בבניין גדול בו התגוררו רק עובדי השגרירויות הזרות. בפתח הבניין עמד דרך קבע שוטר וכולם ידעו שבמרתף שוכנת יחידה אשר עוקבת אחריהם ואסור היה לילדי השליחים לרדת למרתף. סבתא כמו כל הילדים הקטנים הלכו לגן בשגרירות, שגם בו הכול היה תחת מעקב, הגננת הייתה רוסייה ועד מהרה סבתא למדה את השפה, שלצערה, היום היא לא זוכרת כמעט כלום. אחיה צביקה למד בבית הספר בשגרירות בו היה מורה אחד שנשלח מישראל ולימד את כל הגילאים ביחד.

סבתא אהבה לשחק בשלג לטייל בפארקים לאכול גלידה טובה, אבל מבלי שידעה שהיא כילדה קטנה ביחד עם כל ילדי השגרירות עזרו ביצירת קשר ראשוני עם היהודים. התקופה הזו של סוף שנות החמישים הייתה תקופה מסוכנת בגלל במעקב של אנשי הק.ג.ב ולכן בכל נסיעה ברכבת וסיורים ברחבי ברית המועצות היו הילדים מתבלטים, מדברים בעברית לבושים עם סמלי ישראל, עם תיקים עם לוגו בולט של אל על, כיסים עם סמלים, בולים, מטבעות וגלויות מישראל וכל זה על מנת ליצור קשר בין יהודים לאנשי השגרירות מישראל, סבתא זוכרת שכילדה קטנה הייתה מסתובבת ברכבת ואומרת ברוסית שהיא משגרירות ישראל והלכה לאיבוד וכך היהודים היו מחזירים אותה להורים ונוצר קשר חוקי.

בכל שבת בביקור בבית הכנסת הגדול במוסקבה הילדים חילקו סידורים קטנים, תהילים, לוחות שנה וכל מה שאפשר היה. בכל חג היו לילדים תפקידים כמו לחלק יין ומצות. צביקה הבין מה הוא עושה, סבתא פחות, היא הייתה פשוט חברותית ואהובה על כולם וכך בחג שמחת תורה, שבו הייתה אמורה לחלק דגלים לכולם היא בסוף פרצה בבכי כי לא נשאר לה אף דגל.

יותר משנתיים ימים נמשכה השליחות המסובכת במוסקבה ואז חזרה המשפחה הביתה בשמחה, למשפחה ובעיקר לתחושת החופש והביטחון. בשנתיים האחרונות סבתא מספרת שנוצר קשר מחודש בין ילדי השליחים ולכולם יש זיכרונות מאוד מיוחדים מהתקופה הזאת.

ילדות בתל אביב בשנת 1960

אחרי התלאות בין אשקלון, ירושלים וברית המועצות, הוחלט שסבתי ואחיה צביקה יישארו כל המשך ילדותם באותו הבית ובאותה הדירה  יחד עם אמם בתל אביב הקטנה של פעם. הם נשארו בביתם שברחוב קרל נטר 3 (ראה נספח). סבא רבא לובה ינדוד ממקום למקום במסגרת שירותו את המדינה. למרות הפעילות הציבורית הערה שהייתה בבית, משום שהיה חבר כנסת, סבתי גדלה כמו כל הילדים.

היא התחילה ללמוד בבית הספר היסודי שהיה ליד הבית ע"ש "אחד העם". סבתא תמיד אהבה לקרוא, כבר בכתה ב' הייתה הולכת לבד ל"ספריית איזרקסי", שהייתה בקרבת מקום ושם הייתה מחליפה ספרים ברוסית, כמעט כל יום עבור סבתא מתילדה אימא של סבא רבא לובה. בנוסף הייתה משאילה לעצמה ספרי ילדים שהיו אהובים עליה. מתקופה זו אהבה את כל מה שקשור לקריאה ולספרים וברבות הימים הדבר הוביל אותה ללימודי ספרנות, מידענות והוראה. במשך שנים רבות הייתה מנהלת ספרייה ואחר כך מדריכה במשרד החינוך בנושא ספריות בתי ספר.

בנוסף לקריאה סבתא מספרת שהחברות והחברים היו נפגשים הרבה בחוץ במתחם, שהיום נקרא "תל אביב הקטנה" אזור בית הפגודה, כיכר המלך אלברט, שדרות רוטשילד ובימי שישי היו מקרינים סרט באולם ההתעמלות. הם היו יושבים על ספסלים וצופים במיטב הסרטים שהיו פופולריים באותה תקופה. ההקרנה הייתה על מכשיר עם גלגלים שהיה נקרע בכל פעם והיה צריך להחליף גלגל במיוחד בקטע הכי מותח. אחרי הסרט היו ממשיכים ומשחקים הרבה שעות בחוץ שוטרים וגנבים וכדומה.

בשנת 1965 הצטרף למשפחה אחיה הקטן אייל,  אחיה, צביקה כבר היה עסוק בלימודים בתיכון ולקראת צבא, סבתא עפרה הייתה בת בת אחת עשרה, היא הייתה קשורה מאוד לאחיה הקטן, אייל ואהבה לטפל בו, לשחק אתו בלגו, להקריא לו סיפורים ולקחת אותו לסרטים והצגות.

בשנת 1967 אחרי שהסתיימה מלחמת ששת הימים אחיה, צביקה התגייס לצבא. סבא רבא לובה היה כבר סגן שר ואחר כך מזכ"ל מפלגת העבודה, באותה תקופה החל לכתוב את הספר "ארץ הצבי", ספר שהפך להיות מאוד פופולרי, אבל גם שנוי במחלוקת פוליטית. הוא היה נוסע להרבה מאוד הרצאות ברחבי הארץ וסבתא עפרה מאוד אהבה להתלוות אליו (באותה תקופה החליטה שהיא בפוליטיקה לא תעסוק).

בשנת 1969 סבתי החלה ללמוד בתיכון "גאולה" שהיה קרוב לבית. בתקופה זו עדיין הלכו בתלבושת אחידה עם חצאית וחולצה ומי בכלל שמע על ג'ינס?! סבתא אהבה ללכת לתנועת הנוער "הצופים", לשבט שגם סבא רבא לובה וגם אחיה צביקה הלכו אליו "גוש צופים קשישים" ברחוב יהודה הלוי. שם היא מספרת שהם היו עסוקים "בבעיות חשובות", כמו האם מותר ללכת למסיבות ריקודים? ועל רקע זה התפרק השבט של הצופים. מתקופה זו זכורים לה גם טיולים ברחבי הארץ ובמיוחד מסע "מים אל ים".

המוסיקה הפופולרית בשנות ה-60, הייתה של זמרים ידועים כמו קליף ריצרד שהיה אהוב על סבתא, אלביס פרסלי והביטלס ששינו את עולם המוסיקה, לבת המצווה שלה שהיה בבית בחוג המשפחה קבלה מתנה את הפטיפון הראשון שלה.

משפחת ליפשיץ

במהלך כל הילדות הייתה מסורת של מפגשים משפחתיים גדולים של משפחת ליפשיץ משפחתו של סבא רבא לובה, במיוחד זכורים חג הפסח כאירוע גדול מאוד ארוך מאוד שנחוג באולם. כל המשפחה הייתה מתכנסת לתפילות יום הכיפורים באולם "אוהל שם" בתל אביב שהפך באותה תקופה לבית כנסת עם מקהלה מפוארת.

מלחמת יום כיפור והקמת משפחה

עם סיום הלימודים בתיכון בשנת 1973 סבתא עפרה התחילה תקופה מאוד משמעותית בחייה. בתחילת שנת 1973 סבתא עפרה התגייסה לצבא עם חברותיה ועברה טירונות רטובה עם הרבה גשם וקור ושינה באוהלי בד עם חורים גדולים במחנה – 80.

בסיום הטירונות שובצה ליחידת הבקרה של חיל האוויר. סבתא עברה קורס ואחריו עברה לשרת בבסיס בקרה 511 ליד רפידים בסיני. אחרי כמה חודשים הועברה לקריה בת לאביב להדרכה על המערכות הממוחשבות הראשונות בחיל האוויר.

ביום כיפור 1973 עם פרוץ המלחמה, סבתי הוחזרה לסיני ועברה שם תקופה מותחת ומפחידה, אך יחד עם זאת, מעניינת ועם תחושה של שותפות במלחמה קשה ואכזרית. לקראת סוף השרות סבתי חזרה לבסיס בקריה שם הייתה שותפה לצוות המחשוב שעסק בהטמעת המחשבים ביחידות הבקרה השונות.

בחג השבועות 1974 נסעה עם חברות לטיול באילת. באילת הייתה סופת חול ולכן הבנות נשארו בבסיס בעין יהב שבו שרתה אחת החברות, שם הכירה קצין צעיר ונחמד והיום הוא סבא שלי סבא יוסי.

סבתא וסבא נפגשים… 1974

קטע מתוך הספר "טבעות שחר" מאת סבא רבא אריה לובה אליאב

"שעת חרדות"

יום כיפור 1973

"צלצול טלפון חד ומתמשך הקפיץ אותי משנתי. ישן למחצה הושטתי את ידי למכשיר כשאני שואל: "הלו" ועדיין אינני יודע, מה השעה, מה היום, והיכן בדיוק אני נמצא." אן בית אליאב"? שואל קול גבר ממרחקים. "כן. כאן בית אליאב", אני עונה כשאני כבר יודע במעומם כי היום – יום הכיפורים וכי השעה שעת בוקר מוקדמת מאוד.

"אבקש לדבר עם עפרה" אומר הקול.

"עם עפרה? עכשיו?" אני שואל בקול שחציו תמיהה וחציו רוגז על חוצפתו של גבר צעיר המבקש לדבר עם בתי בשש בבוקר ודווקא ביום כיפור.

"כן, עכשיו, וזה דחוף אני מהבסיס שלה", אומר הקול בחוסר סבלנות.

"כן, מיד אעיר אותה", אמרתי.

רצתי לחדרה של עפרה, והערתי אותה.

"כן עפרה", היא אומרת ומקשיבה לדובר בצד השני של המכשיר כשהיא מחווירה והולכת. היא שמה יד על האפרכסת ולוחשת לי: "אבא, זה הקצין שלנו, הוא דורש כי מיד אצא לשדה התעופה בלוד ומשם לבסיס.

"כן, אני מיד יוצאת" היא אומרת לדובר.

"איך תגיעי ללוד?" אני שואל ואני משיב בו במקום ואומר לה ולצביקה.

"תצאי עם צביקה ללוד". לצביקה אמרתי ."קח את המפתחות ותביא אותה לשדה התעופה. משהו קרה כנראה, בבסיס. אולי תמרון של חיל האוויר. ליתר ביטחון לבש מדי צה"ל שלך, שהרי יום-כיפור היום וחרדים יכולים לרגום אותך באבנים בדרך".

כעבור כמה רגעים יצאו שניהם לדרך וליבי בל עימי.

אמרתי לטניה:

"אינני מבין מה קורה. אם זה תרגיל כוננות של חיל האוויר הרי זה ממש שערורייה!!! מצאו להם זמן, ביום כיפור! אם אומנם זה כך, אני בטוח שהדבר לא יעבור בשקט בכנסת ובציבור".

הסביבה שבה אנו גרים כמעט אינה מיושבת. אך מרחוק דרך המרפסת ראיתי דמויות עטויות חקי ממהרות. איזה יתוש החל מזמזם במוחי "אולי קרה משהו בגבולות? אולי מגייסים מילואים?", ניסיתי לסלק יתוש טורדן זה.

לא עברה שעה קלה וצביקה הגיע שועט במדרגות פניו מתוחים והוא קורה: אבא יש מלחמה"! "מלחמה!" אני מזדעק.

"כן אני חוזר משדה התעופה בלוד, כל הדרך מעלה שיירות של כלי רכב. בשדה אלפי חיילים המטוסים לבסיסים שלהם. עוד לא ראיתי דבר כזה. את עופרה השארתי בשדה התעופה. היא מחכה למטוס שיטיס אותה לסיני." אמר צביקה.

אמרתי לו. "צביקה, אל תפשוט את המדים. מוטב תכין את הקיטבג, בוודאי יבואו לקחת אותך עוד מעט." צביקה היה קצין – חובשים בחטיבת שריון. ואמנם כך היה כעבור שעה קלה באו לקחת אותו ליחידתו. את בני ובתי ראיתי רק כעבור חודש, כאשר אני עצמי חוילתי עם סיום הקרבות והופעתי מטעם קצין חינוך ראשי ביחידות הקרביות בסיני והגולן.

על שניהם עברה המלחמה הקשה. צביקה מצאתי עם חטיבתו בחזית התעלה. את עופרה ב"קן הנשרים" על ראש הר קרח בלב סיני. ובסיס זה שהיה ה"עיניים של חיל האוויר" ובו תחנת מק"מ גדולה שעפרה הייתה בין החיילות ששירתו בה. מצאתי את ביתי המומה מהמלחמה. הבסיס שלה הופגז ישירות בטילים וכמה מחבריה נהרגו על האנטנות. ימי חרדות.

החיים היו חזקים מהכול.

עברו כמה חודשים. המלחמה שקטה. הוכרזה הפסקת אש והכוחות הלוחמים הופרדו. חיילי המילואים החלו חוזרים הביתה. עפרה המשיכה למלא את שירותי הצבאי באופן סדיר באותו בסיס בסיני.

יום אחד הביאה הביתה סרן צעיר שהוצג לפנינו כיוסי. מעט – מעט הפך יוסי לתופעת קבע בדירתנו. מכאן- לכאן סיפרה לנו עופרה כי היא גם מבקרת כפעם בפעם את יוסי בבסיסו וכי הוא קצין מודיעין באחד החטיבות בדרום. עברו עוד כמה חודשים ויוסי הפך לבן בית.

ליל שבת אחד נכנסו עופרה ויוסי ובישרו, כי הם הולכים "ברצינות" וכי בכוונתם להינשא. הרמנו כוס ברכה ואז, רק אז, התחלתי לתחקר את קצין המודיעין הצעיר והחביב העתיד להיות חתני את שם משפחתו: ניסן, ידעתי אך לא יותר מזה.

"מאין אתה יוסי". שאלתי.

"יליד הארץ אני", ענה יוסי. "בכפר סבא גדלתי ולפנימייה הצבאית נשלחתי בהיותי בן 14. מאז אני בצבא." "ומה עושה אביך"? שאלתי.

"אבי גר בערד והוא עובד בבנק הפועלים".

"יופי, אמרתי הרי אתה יודע כי אני בראש צוות מקימי ערד!".

"בוודאי, אמר יוסי, שידע עלי יותר מאשר ידעתי עליו. קצין מודיעין, או לא?

"אבי סיפר לי עליך הרבה".

"נו טוב יוסי", אמרתי, "ומתי בא הוריך ארצה?"

"הם עלו בשנת 1947 אמר יוסי כשאיזה בת צחוק שובבה מתפזרת מעיניו.

ב-1947 אמרתי שליבי פועם קצת יותר בחוזקה.

"ואיך עלו?"

"באוניית מעפילים עלו", אמר יוסי.

באיזה אונייה? באיזה אונייה? שאלתי.

"באוניית ההגנה חיים ארלוזורוב היא "האולואה" שלך ושל טניה ושל הוריי. אמר יוסי שהנחית עליי את ההפתעה זו בחן.

חשבתי לעצמי: "אדם צריך לפקד על אונייה בלב ים ולהקים עיר בישראל על צוקי מדבר יהודה כדי ששם יגדל גבר שישא את העלמה עפרה, הלא היא בתי."

מתוך הספר טבעות השחר

הנכד יאיר מספר על סבתא עפרה:

אחרי השחרור סבתא נסעה לטיול עם חברות באירופה. בשנת 1974 החלה סבתא את לימודיה לתואר ראשון בגיאוגרפיה ומדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן.

בשנת 1976 סבתא וסבא החליטו להתחתן בחתונה צנועה ויפה שהייתה בחצר הבית של דודה לאה סחרוב שהייתה האחות התאומה של סבא רבא לובה.

אחרי הנישואים סבתא וסבא גרו בדירות שכורות וסבא שהיה קצין מודיעין שירת במקומות שונים בצבא קבע. בשנת 1978 הם עברו לדירה יפה ברעננה ושם בשנת 1979 נולדה אמי יעל. משנת 1982 סבתי התחילה ללמד בחטיבת "השרון" ברעננה כמורה לגיאוגרפיה ואחרי שנה בשנת 1983 נולדה דודתי אילה.

סבי יוסי עזב באותה תקופה את צבא הקבע והחל לעבוד בתעשייה האווירית שם עבד בעבודה מגוונת ומעניינת עד שפרש לגמלאות לפני מספר שנים.

באותה תקופה סבתא החליטה לחזור לאהבת הקריאה והחלה ללמוד ספרנות באוניברסיטה ומאז עבדה בחטיבה כמורה וספרנית של החטיבה.

בשנת 1991 אחרי סיום מלחמת המפרץ נולד דודי עפר.

זיכרונות מאפריקה

בשנת 1992 כל המשפחה נסעה במסגרת העבודה של סבא יוסי לשליחות בדרום אפריקה למשך שלוש שנים.

הם הגיעו לפרטוריה, בירת דרום אפריקה, בתקופה של חורף קר, אך שמש חמימה קיבלה את פניהם. העיר נראתה יפה. הם גרו בבית גדול ויפה עם גינה גדולה ובריכה ועם ליידי הכלבה. אמי ואחותה אילה הלכו לבית הספר היהודי בעיר. הן לבשו תלבושת אחידה והתרגלו למשטר חדש שכלל תפילת בוקר בבית הכנסת, הליכה בשורות לכיתות ומשמעת לימודים קפדנית ביותר.

סבתי עבדה בשגרירות הישראלית כמנהלת אדמיניסטרטיבית של הנספח הצבאי הישראלי וסבי גם עבד בשגרירות כראש המשלחת ישראלית מטעם משרד הביטחון. סבתא מספרת שהלימודים והעבודה היו רק חמישה ימים בשבוע ולכן הם נהנו מסוף שבוע ארוך שכלל טיולים ומפגשים חברתיים רבים.

סבתי מאוד אהבה לטייל עם כל משפחתה בדרום אפריקה. הם נסעו לסן סיטי – מרכז נופש ושעשועים עם בריכה, חוף ים מלאכותי ושומרת טבע באמצע המדבר. טיילו לקייפטאון מספר פעמים וראו את הר השולחן וכיף התקווה הטובה ואת חוף הפינגווינים.

הם במיוחד מאוד אהבו לטייל עם אמי ואילה ועפר בשמורות טבע יפות ולראות פילים, ג'ירפות, אריות וכל השאר החיות. טיול מרגש במיוחד היה לזימבבואה המרוחקת יותר מ 1300 ק"מ מפרטוריה, למפלי ויקטוריה מהגדולים בעולם.

בשנת 1995 אחרי שלוש שנים הם חזרו ארצה, תקופה זו זכורה לסבתא כמלאת חוויות משמעותיות, מרגשות וחיוביות.

שנות האלפיים – המשפחה מתרחבת 

אחרי החזרה מאפריקה המשפחה עברה לכפר סבא, לבית שאהבתי מאוד לבלות בו. סבתי חזרה ללמד בחטיבת השרון ברעננה, השלימה תואר שני במידענות ומאז עסקה בניהול הספרייה, בהטמעת הוראה באמצעות המחשב במקצועות השונים, בהדרכה בהכנת עבודות, בניהול אתר בית הספר והייתה חלק מהמערך הארגוני של בית הספר. מספר שנים לפני הפרישה מונתה למדריכה במשרד החינוך בנושא ספריות בתי ספר. תפקיד אותו מאוד אהבה, שהיה מאתגר מאוד ועסק רבות גם בנושא עידוד הקריאה בקרב תלמידי בתי הספר וגם בהדרכת מורות וספרניות בנושאים הקשורים למידענות והכנת עבודות, כמו גם בנושאים הקשורים לבינוי ספריות. העבודה כמדריכה הייתה כרוכה בנשיאות מרובות בכל רחבי הארץ, זה היה תפקיד מגוון ומעניין. לפני מספר שנים סבתא פרשה לגמלאות וקצת לאחר מכן סבא וסבתא עברו לדירה יפה בהוד השרון.

אני נולדתי בשנת 2009, הבן והנכד הבכור לסבתי וסבי, אחרי בשנת 2015 נולדה הנכדה אלמה, בת דודתי, ולאחר מכן, שירה אחותי בשנת 2016, בשנת 2018 נועם בת דודתי הצטרפה למשפחה ובשנת 2020 נולד אביב שהיום הוא עוד בן שנתיים.

סבתא אוהבת לעזור לטפל ולבלות עם כל חמשת נכדיה למרות שבשנתיים האחרונות בעיקר בגלל מגפת הקורונה אנחנו נפגשים ומבלים קצת פחות. אני מקווה שעוד שנה בשנת בר המצווה שלי אוכל לבלות עם סבתא בחופשה משפחתית.

נספח

לובה אריה אליאב

לובה נולד ב-21 לנובמבר 1921 במוסקבה, רוסיה. עלה לארץ ישראל עם הוריו בשנת 1925, נשוי לטניה, אב לצבי, עפרה ואייל. בוגר הגמנסייה "הרצליה" בתל-אביב, למד ביולוגיה בי-ם וכלכלה ומינהל חקלאי באנגליה, היה מורה בבתי-ספר רבים קרית-שמונה, שדרות, מכללה אזורית שער-הנגב, מורה בשירות בתי-הסוהר, מרצה אורח במכללת טריניטי ובאוניברסיטת הוואי. שירת ב"הגנה", ביחידת תותחנים ומהנדסים בצבא הבריטי, בשיירות "נחשון" במהלך מלחמת העצמאות, במוסד לעליה ב' ופיקד על מבצע "תושיה" – הצלת יהודי פורט סעיד במלחמת סיני. היה פעיל מאוד בפיתוח ההתיישבות היהודית בארץ, בין השאר היה ראש צוות התכנון וההקמה של חבל ערד וחבל לכיש. סייע לאוכלוסיות נפגעות בעולם אליאב היה מעורב גם בפעילויות פוליטיות ודיפלומטיות רבות ביניהן מזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה ראש צוות "נתיב", יצא בשליחות המוסד למרוקו ולקורדיסטאן, בין השנים 1979-1965 היה חבר- כנסת וכיהן כחבר כנסת בשנית בין 92-1988.

על פועלו זכה לובה אליאב בפרסים רבים, ביניהם: פרס ישראל ב-1988, דוקטור למדעי הרוח לשם כבוד ממכללות ואוניברסיטאות רבות בארץ ובעולם, פרס נמיר של הסתדרות העובדים הכללית, פרס בן-גוריון וב-2005 הדליק משואה ביום העצמאות.

מחבר: בין הפטיש למגל, הספינה "אולואה", קפיצת הדרך, עולם מלא, הרוח לא ייקח, יעדים חדשים לישראל, ארץ הצבי, טבעות שחר, טבעות עדות, לב חדש ורוח חדשה, תאומי צביה, והאלבום שלום בשיתוף עם האמן דני קרוון. ספריו תורגמו לעשר שפות.

הבית שברחוב קרל נטר 3

סיפורו של הבית הזה הוא במידה רבה סיפורה של משפחת ליפשיץ המשפחה של סבא רבא לובה.

מתילדה ובעלה יוסף ליפשיץ, הוריו של סבא רבא הכירו במוסקבה בעשור השני של המאה העשרים. מתילדה הייתה אלמנה מטופלת בילד, דב שמו, ויוסף אלמן ללא ילדים וציוני נלהב. פעילותו הציונית העמידה אותו בסכנה, ואחרי שנולדו לו ולמתילדה בשנת 1921 התאומים אריה ולאה, הוא החליט שלא לסכנם, עזב את הבית ובדרך לא דרך הצליח להגיע לישראל. בשנת 1924 ,הצטרפה אליו מתילדה עם שלושת הילדים. התאומים עוד לא היו אז בני שלוש. נמרצת ומעשית רכשה מתילדה מעט אחרי בואה שטח אדמה ברחוב קרל נטר בתל אביב שם גרו בקומה הראשונה.

אחרי נישואיו של האח דב, הוא בנה את הקומה השנייה.

עם השנים בנתה לאה האחות התאומה את קומה שלישית וגרה שם מספר שנים עם בעלה ישראל סחרוב. בשנת 1947 לקראת החתונה של לובה וטניה סבא רבא בנה להם חדר על הגג. קומה רביעית בבניין, שמונים ושש מדרגות ללא מעלית. (כולל סליק לנשק).כך בבניין אחד בארבע קומות גרה כל המשפחה יחד.

כאשר סבתא חזרה מהשליחות במוסקבה הדירה עברה שינויים נוספו חדרים ובשנת 1965 לקראת הלידה של האח הצעיר אייל נוספה גם המעלית שנמצאת שם עד היום. טניה ולובה גרו בדירה עד שנפטרו. סבא רבא נפטר בשנת 2010 הוא היה הסנדק שלי ולצערי לא הכרתי אותו, את סבתא רבתא טניה זכיתי להכיר ואהבתי אותה מאוד, אהבתי לבוא אליה לביקורים ולארוחות שישי הנהדרות עם כל המשפחה. סבתא רבתא טניה נפטרה ממש לפני פרוץ הקורונה במרץ 2020.

הזוית האישית

הנכד יאיר פרקש: לסיכום, אני וסבתא נהנו לחקור ביחד את קורותיה עד כה בפרט, ואת הקשר הרב הדורי במשפחתנו בכלל. סבתא לימדה אותי שחיי משפחתי בעצם שזורים בטבעות גורל והם מעוגנים באוניית מעפילים אחת אשר במשא הרפתקאות הביאה לחופי הארץ את סבא רבא וסבתא רבא שלי מצד אמי ומצד אבי. טבעות אילו מקיפות את גורל העם היהודי מראשית הציונות, עד הקמת ישראל ועד ימינו.

אסיים בנימה אישית ואומר שאשריי שזכיתי בסבתי ולמדתי ממנה שאני חלק ממשפחה מכובדת של איש החזון והמעש, סבא רבא, אריה לובה אליאב, בזכותו ובזכות אנשים כמותו קמה מדינת ישראל.

נהנינו מאוד מחויית הסיור המשותף במוזיאון אנו, אנחנו מאחלים אחד לשני הרבה בריאות, שלווה ונחת