מאגר סיפורי מורשת

שמי ענת ניר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי יואב, לו סיפרתי את סיפורי:

נולדתי בחג פורים שנת 1954. על פי סיפורי אמי, לידה זו הייתה מיוחדת, היות וחדר היולדות בכפר – סבא חגג באותו זמן את חגיגת הפורים. לדברי אמי, אח אחד התחפש לאישה יולדת בשלביה האחרונים. כל הצוות היה "סביבה", בעוד אמי מצפה שיתפנו אליה. רק לאחר שהפשיטו את האח המחופש מתחפושתו, נתגלתה התרמית, ואמי החלה את הלידה בסימן של הומור ושמחה. מאז, חג הפורים והיום הולדת שלי שזורים יחד מה שגרם לי, כנראה, לא לאהוב את החג ולחלות בילדותי בכל יום הולדת.

את ילדותי העברתי בשכונת נוף-ים בה כולם הכירו את כולם והזכירה באופייה חיי קיבוץ.

למדתי בלט במשך שמונה שנים – הייתה לי ילדות מאושרת

אחי הבכור, עזריה, היה אחראי לקחת ולהחזיר אותי מן הגנון, שהיה בניהולה של הגננת חנה. כבר אז זכורות לי תמונות של ילדי המעברה, שהצטרפו לגנון ואנו, ה"ותיקים" קלטנו אותם כולל הכינים, שהיו אז תופעה מביכה.

בגן חובה "הגן של יהודית", ספגנו ערכים של ארץ ישראל העובדת והתגבשה בין הילדים ידידות נפלאה, שנמשכת בחלקה עד היום.

את החינוך היסודי עשיתי בבית הספר הממלכתי "נוף ים". בית ספר זה זכור לכולנו לטובה בשל היחסים המיוחדים, שנוצרו ביננו לבין המורים, ובשל האינטגרציה, שהייתה בין כל שכבות האוכלוסייה: עולים כותיקים, עניים כעשירים. הייתה לנו מועצת תלמידים בה הייתי פעילה ועסוקה בפרסום עלון בית הספר, בבעיות משמעת וביחסים בין תלמידים-מורים ותלמידים-תלמידים.

אחר הצהריים היה לנו מפעל הקרוי "בית התלמיד" שם היו מתקיימים אחר הצהריים חוגים, שחלקם הועברו על ידי תלמידים בוגרים, ושם תלמידים מתקשים קיבלו עזרה לימודית מתלמידים מצטיינים. רוח זו, של בית הספר נשבה גם בתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד" בה היו שותפים 90 אחוז מילדי הכיתה. תנועה זו תפסה חלק חשוב של שעות הפנאי שלנו בפעולות כמודרכים ומדריכים, בניהול משק חי ובעיקר, זכורים לטובה, הטיולים והמסעות להם ציפינו בכיליון עיניים.

בנוסף לתנועה השתתפתי בחוג בלט בו רקדתי כשמונה שנים ובמקביל, למדתי פסנתר עשר שנים אצל מורה קפדנית, שלא פעם גרמה לי לבכות וכן, רקדתי בלהקת ריקודי עם ייצוגית.

את לימודי התיכון עשיתי בתיכון "אליאנס" שברמת אביב מאחר ורציתי ללמוד צרפתית. התיכון אינו זכור לי לטובה בגלל המרחק שהיה בין המורים והתלמידים והדרישות הנוקשות.

זכור לי מקרה, שבו המורה למתמטיקה גרם לחברתי להשתין מרוב פחד ליד הלוח מול כל התלמידים. ישבנו תמיד מלאי מתח בשיעור לראות מי יהיה הקורבן הבא.

בשנת 1972 סיימתי את לימודי בתיכון ויצאתי להגשמה דרך התנועה לנח"ל להקים מחדש את קיבוץ אלומות. נבחרתי להיות מזכירת הגרעין והתחלתי את השירות בשל"ת (שירות ללא תשלום), תקופה, שהייתה אחת החוויות היפות בחיי. נפגשנו בקיבוץ גרעינים ישראלים וגרעינים ארגנטינאים על מנת ליצור דבר חדש ספוג אידיאלים. נעזרנו בחברי קיבוץ ותיקים מעמק הירדן.

בהמשך השירות הצבאי הגעתי להיאחזות נחל קליה שבצפון ים המלח. היאחזות זו הוחזקה על ידי ארבעה גרעינים ובניהול קציני צבא. בתקופה זו הייתי מזכירת ההיאחזות ויצרתי תכשיטי כסף, שנמכרו באזור. באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור בעודנו בהיאחזות ותוך החזקת הקו וחשש למעורבות ירדנית. בתקופה זו אבי, שהיה מג"ד בהנדסה קרבית נלחם בצפון, אחי הבכור, שהיה קצין בהנדסה קרבית נלחם בדרום ואמי נותרה עם אחי הקטן עמיר בעורף, כשהיא חרדה לשלום כולנו.

עם תום שירותי הצבאי חזרתי עם הגרעין לאלומות שם הקמתי בית מלאכה לתכשיטי כסף וציפוי פסלים בכסף. לאחר כשנה, יצאתי ללימודי התואר הראשון במקרא ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. במקביל, הכרתי את בעלי, פסח, שהגיע לקיבוץ עם גרעין ארגנטינאי. התחתנו באוגוסט 1976. בסיום לימודי עבדתי כמטפלת של ילדי בית הספר, בהנהלת החשבונות וכיהנתי בתפקידים ציבוריים שונים. בעלי היה מרכז משק ועבד ברפת ובלול.

בנותיי, מורן והדס, נולדו ללינה משותפת, שבדרך כלל נהנו ממנה. לאחר הלידה של הדס יצאתי ללימודי תואר שני במקרא באוניברסיטת תל אביב.

שליחות בארגנטינה

בשנת 1986, שנתיים לאחר הולדת בני דוד, יצאנו כל המשפחה וסבתא רחל (אימא של בעלי, שעלתה לארץ בעקבות בנה), לשליחות מטעם הסוכנות היהודית לארגנטינה. עברתי הכשרה בירושלים של קורס שליחים ויצאתי כנציגה של תנועת הנוער "החלוץ למרחב", שהשתייכה לתק"ם ודרכה הגיע בעלי לייסד את אלומות. ספרדית למדתי משמיעה ומהרצון לתקשר עם חמותי, שגרה איתנו בקיבוץ. תקופת השליחות הייתה מהתקופות המאתגרות והיפות בחיי שכן, הרגשתי כממשיכה של סבי מצד אמי, שהיה פעיל ציוני בגרמניה וכממשיכה של סבתי מצד אבי, שהייתה חלוצה וכמי, שהקשר שלה ליהדות אינו רק מהיותה צברית.

התנועה מנתה כאלף חניכים, שהיו פרושים בכל רחבי ארגנטינה, מה שגרם לי להיעדר מהבית כיוון, שנאלצתי לטוס או לנסוע מעיר לעיר. תפקידי היה ביחד עם שליח נוסף, לעזור לחניכים הבוגרים לנהל את התנועה, לארגן פעילויות חינוכיות, לבנות תוכניות שנתיות ולהיות בקשר עם ראשי הקהילה היהודית. השיא היה אירגון מחנה קיץ של אלף חניכים, מה שהצריך גיוס כספים, אירגון אמצעי הובלה, אירגון אוהלים וציוד קמפינג ובעיקר, גיוס חניכים תוך שכנוע ההורים. המחנות נבחרו באזורים מיוחדים בהם ניתן לטייל. הם אופיינו בחלוציות שהתבטאה בנושא המרכזי שקשור לתנ"ך או היסטוריה יהודיתישראלית. החניכים היו מגיל תשע ועד שמונה עשרה. מים, אוכל והלנה היו באחריות עצמית: נהגנו  לשאוב מים ולבנות מתקני שתייה ורחצה. בנוסף, אירגנו גרעיני עלייה, שנשלחו לקיבוץ אלומות ולקיבוץ מגל. אירגנו מפגשים שבועיים עם הוריי החניכים בכוונה לקרב אותם לתרבות היהודית ולארץ ישראל ושלחנו קבוצות נבחרות מדי שנה לישראל במטרה לקרב אותם לארץ ולקיבוצים.

במהלך השליחות נתקלתי לא פעם בביטויים אנטישמים ואחד המקרים החמורים התרחש בעיירה ריברה שבדרום ארגנטינה, עיירה, שהוקמה על ידי הברון הירש וחיו בה יהודים איכרים, שרובם התבוללו ולצידם גרמנים נאצים לשעבר. חניכיי הותקפו והושפלו בבית הספר על ידי נערים, שהוריהם היו ידועים בשנאתם ליהודים. החניכים ארגנו הפגנה שקטה מאחר והמנהל לא העניש את הנערים. ראש הקהילה היהודית העדיף לשתוק מפחד השכנים אולם אנחנו, השליחים, תמכנו בהם ולבסוף הנערים התוקפים הוענשו.

ילדיי למדו בכל תקופת השליחות בבית הספר הישראלי, שכלל גני ילדים. הבית ספר היה מוגן על ידי אנשי בטחון ישראליים ומקומיים, שהיו גם אחראיים להסעתם באוטובוס מיוחד הלוך וחזור.

היות ובעלי עבד כשליח הבונדס בשגרירות ושנינו נעדרנו רבות, חמותי ועוזרת/מטפלת גרו איתנו בדירה. בתקופה זו טיילנו עם הילדים ברחבי ארגנטינה, אורוגוואי וצ'ילה.

באוקטובר 1988 חזרנו לקיבוץ מלאי חוויות לא לפני שעשינו טיול במקסיקו ובדיסני וורלד מיאמי. הילדים רכשו בתקופה זו את השפה הספרדית.

החזרה לארץ

הקליטה של הילדים בקיבוץ ובמסגרות החינוך הייתה מהירה. בתקופה זו ריכזתי שוב את ועדת החינוך והובלתי שינוי מבני בבתי הילדים. לאחר כשנתיים התחלתי בהוראת התנ"ך במכללת עמק הירדן ובתיכון בית ירח.

בשנת 1991 עזבנו את הקיבוץ והפכנו לתושבים שכירים בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד וקיבוץ מסדה מתוך רצון לחסוך כסף. הפרידה מן הקיבוץ הייתה קשה וכואבת אולם עד היום נשארנו בקשר עם החברים הוותיקים.

בקיץ 1995 עזבנו לעיר נתניה מתוך רצון להתקרב גאוגרפית להוריי בנוף ים. הקליטה בעיר הייתה לא קלה לילדים אולם מהר מאוד כולנו הסתגלנו. עבדתי כמורה בתיכון אלדד שם גם למדו ילדיי. במשך הזמן הפכתי להיות מדריכה אזורית לתנ"ך במחוז ת"א ומרכז.

בשנת 2008 הפכתי לסגנית מנהלת פסג"ה (מרכז לפיתוח סגלי הוראה) בנתניה והובלתי פרוייקטים שונים כשהמרכזי בעיניי היה פרויקט קהילתי לזיכרון השואה. על פעילותי קיבלתי פרס מצוינות בחינוך במחוז ת"א.

בשנת 2008 הפכתי לראשונה לסבתא לנכד הבכור איתמר ומאז נולדו לי עוד שמונה נכדים: יואב, איילה, רותם, דניאל, יובל, גאיה, נווה ואביב. תחושת האושר, שגורמים לנו, הנכדים היא עילאית.

בשנת 2018 פרשתי לגמלאות. מאז אני פעילה בחוגים שונים ומתנדבת לפעילויות ציבוריות. אני יכולה לסכם את חיי כמלאי עניין וכרוויי נחת.

המשפחה המורחבת

על אמי לאה, סבתא רבתא של יואב

אמי, לאה, נולדה בשנת 1924 בעיר ויסבדן שבגרמניה. אביה עבד במשרד פרטי בתור עורך דין ואמה הייתה עקרת בית. המשפחה הייתה עשירה ולכן האימא הייתה עסוקה במפגשים חברתיים ובמשחק הטניס. לאימא הייתה אחות בשם חוה, שהייתה גדולה ממנה בשנה ואת שתיהן גידלה אומנת בשם דדה. שתיהן למדו בבית ספר גרמני, שהייתה בו משמעת קפדנית כולל הכאת אצבעות התלמידים בסרגל. עברית למדו דרך מורה פרטי.

סבתא ענת כתינוקת ואמה לאה

לדברי אמי, הם לא קיבלו בבית ערכים יהודים, אבל חיו באווירה ציונית, שאותה הנחיל בעיקר האבא אלפרד אברהם לנדסברג, שהפך לימים יושב ראש הציונות בגרמניה וחבר הקונגרס הציוני. סבא אברהם הגיע ממשפחה מתבוללת ובמלחמת העולם הראשונה נלחם כקצין בצבא הגרמני ונפצע ואף קיבל את אות צלב הברזל. בעקבות עלילת דרייפוס הוא הפך לציוני פעיל. הוא החל לנהל משפטים נגד חבורות רחוב נאציות, שהתפרעו כנגד יהודים. בביתם התארחו ידידי המשפחה חיים ויצמן, שמריהו לוין, ארתור רופין ועוד.

סבתא לאוני, סבתא של סבתא ענת עם שתי בנותיה: חווה ולאה, אימא של סבתא ענת

בקיץ 1932 (שנה לפני עליית היטלר לשלטון), באישון לילה העירו סביי את אמי ואחותה והודיעו להן, שנוסעים לארץ ישראל. אמי הייתה אז בת שמונה ועם בובה בידה נפרדה בתחנת הרכבת בויסבדן מידידי המשפחה ומהאומנת. הרכבת הביאה אותם לנמל "טרווסט" שבאיטליה. משם הם הפליגו לנמל יפו יחד עם חיים נחמן ביאליק ואשתו, שלימים כתב את השיר: "בנות שתיים בובותיים" בהשראת אמי ואחותה. בנמל יפו, האונייה עגנה רחוק מן החוף וספנים ערבים הורידו אותם לסירות, מה שהיה חוויה מטלטלת לבנות המפונקות. המשפחה התיישבה בדירה בת"א וסבי לא עבד אלא למד את החוק המנדטורי במטרה להמשיך להיות עורך דין. סבתא עבדה כעוזרת בית על מנת להשלים הכנסה כספית.

אמי ואחותה הלכו לבית ספר הנקרא "בית חינוך לילדי עובדים", שלימדו בו מורים כגון: אליעזר שמאלי, שמואל כצנלסון ועוד, שזכורים לטובה בזכות הקשר עם התלמידים ובזכות הענקת ערכים של תנועת העבודה ואהבת ארץ ישראל.

כשאמא הייתה בגימנסיה היא גוייסה להגנה והייתה פעילה בחלוקת כרוזים נגד הבריטים. לאחר הגימנסיה היא הלכה להכשרה ברמת יוחנן. בשנת 1942 היא גוייסה לצבא הבריטי ושם היא זייפה בסתר מסמכים להצלת יוגוסלבים. היא עשתה זאת ממחנה קהיר, שבמצרים שם שהתה כל תקופת השרות.

בשנת 1946 היא שוחררה מהצבא וקיבלה את אות הלוחם בנאצים ועיטור לוחמי המדינה 'העלה'. מיד לאחר השחרור היא הלכה ללמוד הוראת חינוך גופני בוינגייט. בתום הלימודים היא נשלחה ליבנאל ללמד אנגלית והתעמלות. היה לה קושי ללמד אנגלית מפני שהאנגלים שלטו בארץ ולכן, הנוער במושבה לא תמיד שיתף איתה פעולה.

ביבנאל היא הכירה את אבי, אבינועם סגל והם התחתנו בשנת 1948 בבית ההורים של אמי, בכפר שמריהו. באותה שנה פרצה מלחמת השחרור וכל קיבוצי עמק הירדן ברחו בפיג'מות ליבנאל. בביתה של אמי שהו כל קבוצת גשר, שבהם היא טיפלה במסירות. לאחר המלחמה הם עזבו את יבנאל ועברו לגור בטבריה שם נולד אחי הבכור עזריה. אמי עבדה בהוראה והתנדבה לטפל בעולים יהודים מכורדיסטן.

בשנת 1951 הוריי עברו לנוף ים ואמי לימדה שם בבית הספר. אני ואחי הצעיר נולדנו במקום.

באחד הטיולים שעשינו עם הוריי בצפון, פגעה בנו משאית בתאונת "פגע וברח" וכתוצאה, הטנדר בו נסענו התהפך על גגו. היות ואימא שלי רצתה למנוע פגיעה בנו, הילדים, היא הסתובבה לאחור לאחוז בנו תוך הוצאת יד ימינה מחוץ לטנדר. כתוצאה, היא נפצעה קשה בעיקר ביד ימין, כשכל השאר יצאו בפגיעות קלות. אימא אושפזה בבית החולים, שבנהריה שם רצו לקטוע חלק מהיד והיא סירבה ואכן להוציא זרת קטועה היא הצליחה לימים להפעיל את היד תוך הוכחה לסביבה ש"אין דבר העומד בפני הרצון".

בשנת 1961 אמי עזבה את ההוראה והתנדבה לסייע לתלמידים מתקשים ולקליטת עולים חדשים. על כך היא קיבלה את אות המתנדב מרחל ינאית בן -צבי.

על אבי אבינועם

אבי נולד בשנת 1924 במושבה יבנאל, שבגליל התחתון להורים חיה ומאיר סגל (הלוי). אמו, חיה מרגלית נולדה בצפת בשנת 1887. היא דור שני בארץ הן מצד אביה והן מצד אמה. היא התחתנה בגיל חמש עשרה עם בן, ממייסדי משמר הירדן אברהם אשר טייטלבאום (תמרי) ובגלל מחלת הקדחת הם נאלצו לעבור לסג'רה, שבגליל התחתון ולהתיישב על אדמת פיק"א בבית של ערבים.

ב-1905 הם הצטרפו להתיישבות חדשה של פיק"א בבית-גן, שכללה 17 משפחות שונות: גרים רוסים, יהודים מקווקז, ספרדים ואשכנזים, כשאחד לא הבין את השפה של השני.

ההתיישבות הייתה לצד בדואים, שלא רצו לעזוב את האדמה, שנרכשה על ידי פיק"א והמשטרה הטורקית הוציאה אותם בכוח. הם גרו בחושות (בתים עשויים מבוץ וקש בגודל שני מטר על שני מטר) וסבלו מנחשים ועקרבים. הם התפרנסו מחקלאות ועבדו בשדות מבוקר עד ערב. הם סבלו גם ממתקפות של ערבים מכפר לוביה וסבלו אבדות בנפש וכמו כן, לא היה להם מים, והם נאלצו ללכת קילומטרים עם נשק ביד עד ואדי שרונה להביא מים. המים לפעמים היו מזוהמים והם חלו במלריה (קדחת). סבתא חיה סבלה שמונה חודשים ממחלת המלריה  ולא היה רופא במקום אלא רק רוקח. האדון קולברסקי, שהיה פקיד של פיק"א, הציע להם לעבור מבית וגן לטבריה ולעבד שם את אדמות פיק"א. גם בטבריה לא היה להם נחת, וערבים פלשו לשדותיהם וקצרו להם את החיטה.

בגלגול האחרון, הם עברו למושבה יבנאל, שנעזבה על ידי משפחות יהודיות מבולגריה. בזמן מלחמת העולם הראשונה (1914) מת הבעל מקדחת וסבתי נותרת אלמנה צעירה עם חמישה יתומים קטנים. על מנת להתפרנס, סבתי פתחה בביתה חנות סדקית וקופסאות שימורים. את הסחורה היא הייתה מביאה מלבנון בסיוע המשפחה שלה, שגרה ליד העיר בירות. היא הייתה נוסעת לשם עם רכבת והיתומים היו עובדים במשק החקלאות ובחליבת הפרות. כמו כן, היא השכירה חדר בבית להגדלת ההכנסה. באחד הימים, הגיע קבלן בניה לשכור את החדר ובדיעבד התברר, שהוא ברח מגיוס לצבא התורכי. שמו היה מאיר סגל, שלימים הפך לסבי. מאיר היה נשוי עם שני ילדים אולם הוא התאהב בסבתי, שהייתה אלמנה יפה ומוכשרת, ועזב את אשתו והתחתן עם סבתי.

סבתא חיה, סבתא של סבתא

סבי יחד עם אחיו בנה ביבנאל, פוריה וטבריה את רוב בתי האבן מבזלת, שקיימים עד היום. לשניים נולדו שני בנים: עזריה ואבי אבינועם. שניהם יחד גידלו שלוש בנות וארבעה בנים תוך דגש על חינוך לעבודת האדמה והמולדת.

במלחמת השחרור הם שכלו שניים מהבנים: את הבן עזריה סגל שהיה צלף ידוע ונפל על משמרתו על יד הטנק המפורסם בדגניה א', ואחרי ארבעה ימים, את הבן ישראל תמרי, שנפל על משמרתו בהגנה על ירושלים הנצורה.

אבי מספר שבשנת 1929, ביותו בן חמש, פרצו המאורעות ויחד כינסו אותו עם כל ילדי הסביבה מדי ערב לישון בחדר משותף לצורך הגנתם. החקלאות באותם השנים התבססה בעיקר על חקלאות בעל והאיכרים היו תלויים בחסדי שמיים. היו שנות בצורת וחלק מהבקר והמקנה מת מרעב וגם הארבה הופיע בכמות, שהסתירה את פני השמש והוא השמיד כל עץ וירק.

אבי למד בבית הספר היסודי במושבה במשך עשר שנים והשתתף גם בפעילות של תנועת הצופים. הוא וחבריו לקחו חלק בשמירה על המושבה ובקשר אלחוטי במאורעות 1936. בגיל חמש עשרה אבי יצא להשלים תיכון וללמוד לימודים אוניברסיטאים באוניברסיטה האמריקאית בבירות שבלבנון. במשך כל שנת לימודים הוא היה מגיע פעמיים בשנה לחופשה בביתו.

הוא למד הנדסה אזרחית וכל הלימודים התנהלו באנגלית. למדו איתו סטודנטים מכל המשפחות של הערבים מהמזרח התיכון ביניהם, ממשפחת המלוכה בסעודיה, בחריין, סוריה, לבנון, טורקיה, ירדן ועיראק. הוא סיים את האוניברסיטה ב-1947 מיד לאחר הכרזת כ"ט בנובמבר באו"ם שהכריזה על החלוקה של ארץ ישראל בין יהודים וערבים.

היות והדרכים לארץ היו כבר חסומות בגלל הפרעות, שפרצו לאחר ההכרזה, הוא נאלץ לחזור לארץ על אוניית פליטים מן השואה, שחנתה בבירות בדרכה לחיפה. אבי מספר, שהאונייה הייתה עמוסה עד אפס מקום והפליטים מאירופה נראו במצב קשה, שנבע מהצפיפות והתנאים על האונייה.

מיד לאחר הגעתו ארצה הוא התחיל בפעילות ב"הגנה", שכללה באותו הזמן הקמת גדרות סביב הישוב ביבנאל. לאחר שהתחתן עם סבתי הם התגוררו בבית הוריו ביבנאל. באפריל, 1948 התארגנה ביבנאל הקמת חטיבת גולני אליה הוא התגייס. הוא נשלח לקורס חבלה ומיקוש, שהוקם בגליל ובדרך הוא גם הדריך עולים חדשים הפעלת נשק. בתחילת חודש מאי, בהיותו בקורס, הוא קיבל את ההודעה המצערת, שאחיו עזריה נהרג. הוא לא יכל להשתתף בהלוויה ורק מאוחר יותר, כשחזר למושבה, נודע לו, שגם אחיו שרוליק נהרג.

במהלך מלחמת העצמאות הוא היה מפקד יחידת חבלה בגולני, שפעלה בחזית הצפון. לאחר מכן, הוא צורף לחטיבת הפלמ"ח והשתתף בפינוי מוקשים בכביש הסרגל ובפריצת כיבוש ואדי ערה. ב-1949 הוא השתחרר, ובחודש מאי נולד הבן הבכור ביום השנה לנפילתו של אחיו עזריה ולכן אחי נקרא על שמו. באותה שנה אביו נפטר משטף דם במוח, שנבע מצערו על איבוד בניו.

הוריי עברו לגור בטבריה שם עבד אבי בתכנון וביצוע סלילת כבישים בקרן הקיימת לישראל. ב-1951 הם העתיקו את ביתם לנוף ים, שהייתה שכונה חדשה, שהוקמה על אדמות "סידני-עלי". המקום היה ללא כבישים וחשמל ואופיין בחולות נודדים וברוחות עזות. לימים, המקום הפך לאחד מאזורי המגורים המבוקשים בגלל אופי התושבים ואיכות החיים, שהתפתחה בו. ב-1952 הוא התחיל לעבוד בתה"ל (תכנון המים לישראל) והשתתף בתכנון מפעלי מים אזוריים וארציים.

ב-1956 הוא ירד בראש פלוגה ובשעות הלילה לאילת לקראת 'מבצע קדש' והקים את כל הביצורים סביב העיר אילת ומול גבול מצרים. אחרי מבצע קדש הועבר לעבוד בחברת מקורות שבת"א כמנהל אספקת המים של החברה וכסגן מהנדס ראשי בחברה.

ב-1967 הוא שימש כסמג"ד וקצין מבצעים במלחמת ששת הימים. הגדוד שלו היה אחראי לפריצת הדרכים לכיבוש רמת הגולן. במלחמת ההתשה הוא השתתף בהקמת קו בר לב, שלימים אחי עזריה שירת כקצין הנדסה במוצבים שבו.

במלחמת יום כיפור הוא שירת בפיקוד הצפון בחדר החמ"ל (חדר מלחמה) בצפת. לאחר המלחמה הוא גויס לשיקום מוצבי החרמון.

ב-1990 הוא פרש לפנסיה ועסק בחקלאות זעירה בחצר הגדולה, שבבית בנוף ים והתנדב לקלוט משפחות עולים רוסיות.

אימא נפטרה בה' באדר א תשס"ג 2003 ואבא נפטר בה' באדר ב תשס"ג 2003 – יהי זיכרם מבורך לעד!

הוריי שימשו עבורי דוגמה ומופת לארץ ישראל היפה ולתא משפחתי חם ואוהב.

סבתא ענת מספרת:

הזוית האישית

סבתא ענת: השעות הארוכות שעשיתי עם נכדי יואב היו עבורי הזדמנות להעביר לו חלק ממורשת המשפחה השזורה בהיסטוריה הציונית של המדינה יואב היה קשוב וסקרן ומחויב למשימה הייתה זו בעבורי גם ההזדמנות לשהות רק אתו ולהרוויח להכיר את אישיותו הכובשת לעומק.

יואב: גם לי הייתה זו חוויה מרתקת שהעניקה לי עוד ידע על המשפחה ועל תולדותיה נדהמתי מגודל העשייה של כל אחד מהמשפחה וזה גורם לי להיות גאה להיות חלק ממנה למדתי שבעבר הייתה תקופה קשה והיה צריך להיאבק כדי לחיות אני מרגיש אחריות לספר את הסיפורים לדור הבא ומרגיש שגם עליי החובה לתרום לחברה ולמדינה. ללא ספק, עבודת שורשים היא פרוייקט שצריך להיות חובה בבית הספר, לדעתי. גם לי הייתה זו חוויה מרתקת שהעניקה לי עוד ידע על המשפחה ועל תולדותיה נדהמתי מגודל העשייה של כל אחד מהמשפחה וזה גורם לי להיות גאה להיות חלק ממנה. למדתי שבעבר הייתה תקופה קשה והיה צריך להיאבק כדי לחיות. אני מרגיש אחריות לספר את הסיפורים לדור הבא ומרגיש שגם עליי החובה לתרום לחברה ולמדינה.