מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורלה לויטה נולדתי בשנת 1951. אני הבת הצעירה להוריי, מתוך חמישה ילדים. הוריי היו ציונים כלומר רצו לעלות לארץ ולעזור בבנייתה. אבא שלי היה בין הראשונים שעלו לכפר ויתקין, אמא שלי הצטרפה אליו. הם בנו את ביתם בכפר ושם נולדו להם חמשת ילדיהם.

כשהייתי בת 6 אמא שלי לקחה אותי לבדיקת דם, ממש פחדתי. אני זוכרת שאמא שלי שמה לי קוביות שוקולד בפה לשפור מצב הרוח.

לכל חבר בכפר היה משק חקלאי וכך גם לנו. היה לנו משק בו הייתה רפת עם 10 פרות היו גם לולים שבהם היו  אפרוחים, פרגיות ותרנגולות. השדות שלנו והפרדסים היו מחוץ לכפר.

סבתא בגן

לאבא שלי היה סוס ועגלה ויותר מאוחר היה לו כבר טרקטור. יש לי זיכרונות מאוד יפים מהחיים בכפר למשל: כבר שהייתי ילדה ראיתי איך פרות ממליטות את העגלים והעגלות. כשפרה הייתה צריכה להמליט כולנו היינו יורדים לרפת ומסתכלים ועוזרים לפרה להמליט, זאת הייתה חוויה מסקרנת ומרגשת.

לאח שלי שגדול ממני בשנתיים ולי היה תפקיד במשק כשהיינו ילדים. אנחנו אספנו את הביצים של התרנגולות בתוך תבניות (בכל תבנית היו 30 ביצים). את התבניות לקחנו למחסן, שם ישבנו ונגבנו את הביצים שיהיו נקיות לגמרי ואז כתבנו בעיפרון את מספר המשק שלנו על כל ביצה.

בנעורי המשכתי לעזור להוריי במשק ובבית. היה לנו טרקטור לצורכי החקלאות ואני נהגתי בטרקטור לעשות כל מיני סידורים בכפר.

כיום אני גרה עם בעלי בזיכרון יעקב. יש לי ארבע בנות ו-11 נכדים. רובם גרים קרוב אלינו. וכל שבוע אני נוסעת לבקר בכפר ויתקין.

הזוית האישית

הנכדה ליבי: מאוד נהנתי והסתקרנתי לשמוע את הסיפור שלך. אני מאחלת לך הרבה בריאות.