מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה מויגר, נולדתי בארגנטינה, בעיר בואנוס איירס. בבית דיברנו בספרדית. שמי המקורי הוא אלסה, וכיום קוראים לי עליזה בשמי העברי – בת דודתי שהייתה אז בקיבוץ רשפים, הקיבוץ שקיבל אותנו, נתנה לי את השם העברי הזה. יש לי שלוש אחיות. אחותי הגדולה, נורית, עלתה לארץ ישראל, לקיבוץ, שבע שנים לפנינו. אני, שתי אחיותי והורי.

ילדות

גדלתי במשפחה נורמטיבית, בה המצב הכלכלי היה רגיל – ממוצע, אך כן היו שנים קשות, אבל היינו מאושרים במה שהיה. גם כשלא היה הרבה, לא היה חסר לנו אוכל וממתקים. גרנו בבית עם שלושה חדרים גדולים ועם חדר למעלה, עם מדרגות גדולות, שם הייתה גרה דודה של אבא שלי. בישלנו במטבח שהיה לנו, היו גם שירותים. בשנים הראשונות, הקשות יותר גרנו בשני חדרים – את החדר השלישי בבית השכרנו. עם השנים האישה שגרה בחדר הנוסף עזבה, והתפנה עבורינו גם החדר הנוסף.

לא היו משחקים כמו היום, אבל היו לנו כיסאות קטנים שהיינו הופכים אותם ועושים כאילו הם מגלשה. היינו משחקים עם כלים שאימא שלי נתנה לנו – לפעמים, הייתה קונה כלים חדשים, ועושים כאילו שאנחנו מבשלים. לפעמים אימא שלי הייתה אופה עוגה ומזמינה את החברות שלי והיינו אוכלות עוגה עם שוקו.

 מאלבום ילדותי

השכונה שגרנו בה היתה שכונה טובה, מאחורינו היה בית מפעל לתרופות, וגם היה מפעל לשתייה קלה. שמות ההורים שלי היו – אימא רוזה ואבא ברנרדו. אמי הייתה עקרת בית וגם עזרה קצת לאבא בכלכלת הבית בכך שהייתה תופרת. אבא היה מוכר נעליים. אבא היה בדרן וסיפר הרבה בדיחות. הוא היה אדם טוב ואבא טוב. אימא הייתה יותר רצינית, אבל היא הייתה אימא נהדרת, היא הייתה חברה שלנו. אימא שלי הייתה יפה עם שיער שחור ועיניים חומות. אבא שלי היה חמוד, קירח, עם עיניים כחולות. הם נהגו ללבוש בגדים צנועים. אבא שלי גדל בבית יתומים והוא היה צנוע – לבש מכנסיים, חולצה ובלייזר. אימא לבשה שמלה שחורה. אף פעם לא ענדה תכשיטים. היא הייתה מסורקת יפה. אבל זהו – מראה צנוע.

השכונה שגרתי בה לא הייתה יהודית, כל החברות שלי היו נוצריות. החברה הכי טובה שלי היום היא גם נוצרייה ואנחנו בקשר. ההורים שלי ואחיותיי, דודתי האחות  של אמי ובנותיה – היו ציוניים עם תקווה לעלות לארץ ישראל. כשגדלנו הלכנו למחנה של השומר הצעיר – תנועת נוער.

נהגתי ללכת לשוק, בכדי לערוך קניות. כבר בגיל 13 ידעתי לעשות קניות בשוק, כולם הכירו אותי. קניתי בשר וכל מה שהיה צריך.

זיכרון ילדות שאף פעם לא אשכח

אפשר להגיד שכל החיים שלי, שהייתי וגדלתי שם, אני לא שוכחת – אפילו את תקופת בית הספר. אחרי 44 שנה, בגיל 65 חזרתי לארגנטינה וראיתי שחלק מהדברים האלו כבר אינם. דברים השתנו ונבנו בניינים חדשים. היו תקופות בהן אבא שלי היה לוקח אותי לאכול במרכז העיר – פלאזה דה מאז׳ו, כיכר עם המון יונים. הוא היה קונה לי אוכל שאתן ליונים ולוקח אותי לקנות נקניקיה בלחמנייה עם קולה, ובשבילי זו הייתה הארוחה הכי טעימה שאכלתי, אז בתור ילדה! הייתי בערך בת 8-9.

משחקי ילדות

הייתה לי בובה – היו קונים לי ספר, היינו קוראים ספרים. ביום הולדת היו קונים לנו בובה אם ביקשנו אבל לא היה שפע כמו שיש היום לכם. שיחקנו בגולות, בחבל, חמש אבנים ומחבואים.

חברות

חברות הילדות שלי – גדלנו באותו הבניין. היינו נפגשים בכל יום כשהלכנו לבית הספר, באים הביתה, ואחר כך נפגשנו או בבתים או ברחוב אחר הצהריים והיינו נפגשים בחוץ. לאחת הילדות היה סבא שהיה לו רכב, היינו עולים לרכב ומשחקים כאילו שאנחנו נוהגים בו. לאחת החברות קראו אליסיה – אני מחפשת אותה, אבל עוד לא מצאתי אותה. אלסיה, חברת ילדות אחרת שלי, הייתה חברה שלי בבית הספר התיכון. גן ילדים לא היה מקובל אז באותם השנים, רק אולי, ילדי העשירים. שיחקנו בבית וברחוב. היה נהוג לשחק ברחוב הרבה. אימא שלי תמיד הסתכלה עליי מהחלון וכך היא הייתה רגועה, בשעות הפנאי בילדותי הלכתי עם חברות שלי למועדון התעמלות מאוד קרוב לבית ותמיד התאמנתי שם בערך ארבע פעמים בשבוע גם רקדנו שם ריקודים מקומיים. הלכתי לשם עד גיל שתיים עשרה.

בילדותי המאכל האהוב עליי היה אסאדו וגם אלפחורס.

חוויה מבית הספר

אני זוכרת מהבית ספר שכול יום כשהייתי הולכת לבית ספר הייתה כואבת לי הבטן ורציתי להקיא מרוב התרגשות, אבל הבטן כאבה לי עד שהייתי ישנה ונרגעת. אני זוכרת, עד היום איך הייתי עולה את המדרגות בכיתה א' וכאבה לי מאוד הבטן. היה לי קשה מאוד להתרגל, אבל אני זוכרת גם שחלק מהמורים היו טובים אליי וחלק היו רעים אלי.

אני עם חברי כיתתי בארגנטינה

אני לא התגייסתי לצבא, אבל בעלי שירת 45 שנים. הוא המשיך כל השנית לשרת במילואים.

כשעליתי לארץ עבדתי כפדיקורסטית. עבדתי בעבודה הזאת עד שילדתי את הילדה הראשונה שלי, אחר כך עבדתי כבייביסיטר.

אני זוכרת שהייתי באה להורים שלי לחגוג חגים אצלם בבית קטן של 57 מטרים היינו נכנסים כולם עם הנכדים. הנכדים היו משתוללים והיה נחמד מאוד. בגלל זה אני משתדלת לחגוג את החגים אצלי בבית כדי שהנכדים שלי יזכרו את החגים אצלי כדי שיזכרו שחגגו אצל סבתא. המנהג שזכרתי שבפסח היינו הולכים לקנות מצות וגם קמח מצה במקום מיוחד כי לא מכרו בכל מקום.

תחביבי

התחביבים שלי היום הוא לסרוג, לבשל דברים מיוחדים שהנכדים אוהבים ומבקשים. מאז הקורונה אני יוצאת הרבה ופעם בשבוע אני הולכת לויצו ופוגשת נשים שמדברות את השפה שלי.

הסדר יום שלי הוא כזה, אני קמה בבוקר, אוכלת ,מתקלחת, אחר כך רואה סרטים, אופה דברים שאני רוצה, תלוי איך אני מרגישה פיזית. אני אוהבת ללכת עם מישהי מהחברות שלי להיכל התרבות.

אני יצאתי לפנסיה בגיל 65 והיום אני בת 77.

חפץ שעובר מדור לדור

החפץ שעובר מדור לדור הוא כלי למרק – מרקיה, שההורים שלי קיבלו בחתונה וזה יעבור לאחד מהילדים שלי שיאהב את החפץ הזה.

הזוית האישית

ליאור: שמחתי להשתתף עם סבתא בתהליך תיעוד הסיפור, גיליתי עלייה הרבה דברים, והיה לי מאוד מעניין וכיף.

סבתא עליזה: כשליאור שאל אותי את השאלות והתחלתי לספר לו, התרגשתי  מאוד להיזכר ולספר על ימי ילדותי.