מאגר סיפורי מורשת

שמי אסף, אני מתעד את סבתא שלי, אימא של אימא שלי. שמה של סבתא הוא עליזה בן עמי או בשם הנעורים – עליזה לייב, היא נולדה בתאריך 3.1.1947 בחלק של רומניה שהיה אז שייך להונגריה. מגיל 3 היא גרה בישראל, בהתחלה ומיד אחרי העלייה לארץ הם גרו במגורים זמניים במעברה בטירת הכרמל, אח"כ כילדה בקריית אתא, כחיילת ואישה נשואה – בקריית שמונה, ומגיל 26 ועד היום – בחיפה.

סבתא מספרת: "עלינו ארצה בשנת 1950, בגיל 3. בהתחלה חיינו כמה שנים במעברה בטירה, חיים לא קלים, עם תנאי מחיה לא קלים. אבא שלי היה הבן הצעיר מבין שישה אחים. הם חיו ברומניה ולא נלקחו למחנות. אבא שלי החליט שהוא מחכה לסוף המלחמה ומוצא לעצמו כלה שניצלה מן התופת להקים איתה משפחה, וכך היה.

אמא שלי היתה ניצולת שואה. היא חזרה מהמלחמה ושקלה 35 ק"ג. אחותה הגדולה שהיתה כבר נשואה וחיה ברומניה, לא נלקחה למחנות ואימא שלי הגיעה אליה. לבעל של אחותה הגדולה של אימא שלי היה אח צעיר, האח הזה היה אבא שלי וכך הם בעצם הכירו. חצי שנה אחרי שהכירו הם כבר תכננו את חתונתם. הם בעצם היו שני אחים שנשואים לשתי אחיות. זה היה מיוחד ומאד משפחתי ומחובר מכל הכיוונים.

כששמעתי מאימא שלי ניצולת השואה את הסיפור שלה זה ללא ספק לא היה לי פשוט. הרגשתי גם זעזוע, וגם חמלה והוקרת תודה בגלל מה שעשתה למעני ולמען מדינת ישראל. אבל הייתה לי ילדות טובה, הרבה זיכרונות יפים, אפילו מהתקופה שחיינו במעברה. אני מרגישה עצב וגעגוע מהמוות של הוריי. ההורים שלי היו חלק בלתי נפרד מחיי.

יש לי שתי בנות, הבכורה – גלית נולדה בשנת 1969 והיא היום בת 51, והצעירה – הדס – אימא שלך, נולדה בשנת 1972 והיא היום בת 48. בילדותן הן היו רבות לא מעט וכיום הן חברות נפש. לכל אחת יש שלושה ילדים ולי יש לי שישה נכדים. גלית גרה קרוב אלי בחיפה, והדס קצת יותר רחוק – בהוד השרון.

עבדתי הרבה שנים כמורה במשרד החינוך. כשנמאס לי מהוראה יצאתי לפנסיה מוקדמת וניסיתי כל מיני כיווני תעסוקה אחרים עד שפתחתי חנות תכשיטים. היום אני בפנסיה. אני נחה ונהנית מהחיים ומהמשפחה ומהנכדים.

גדלתי בקריית אתא. למדתי בבית הספר היסודי לוחמי הגיטאות, בית הספר התיכון דביר. אהבתי ללמוד חשבון וספרות. בתיכון אהבתי גם פיסיקה. מבחינה חברתית בילדותי אהבתי לשחק ולהיפגש עם חברות. אהבנו לשחק תופסת, דומינו, דוקים. היה לי תחביב של איסוף בולים. זכורה לי פעם אחת בה שיחקתי בדומינו עם בת דודתי, השתוללנו מאד וגם קצת רבנו, עד שאבן דומינו אחת שברה לי שן קדמית. בילדותי הכי אהבתי לאכול מרק שעועית. אני זוכרת שאני תכננתי לעצמי את חגיגת הבת מצווה. הזמנתי את כל הכיתה אלי הביתה. לפני כן כתבתי לשבח וייס שהיה אז חידונאי ושדרן רדיו (לימים יושב ראש הכנסת) וביקשתי שיכתוב לי חידון. הוא אכן שלח לי חידון לבת המצווה וזה היה כבוד גדול והצלחה גדולה באירוע.

עוד אני זוכרת שהייתי חוזרת מבית הספר והייתי אמורה לחמם לעצמי אוכל. שנאתי כרוב ממולא ובכל פעם שאימא שלי היתה משאירה לי את המאכל הזה לחמם ולאכול, הייתי חופרת בור בחצר הבית שלנו וקוברת אותו, כי לא העזתי לא לאכול. היה לי בית קברות שלם של כרוב ממולא. לאימא שלי בתור ניצולת שואה היו 'עניינים' עם אוכל. הייתי תמיד חייבת לסיים הכל מהצלחת. פעם אבא שלי מצא אותי קוברת כרוב ממולא והפרצוף הכועס והמופתע שלו התחלף כעבור כמה שניות בצחוק גדול. הוא צחק ואז גם אני צחקתי ושנינו צחקנו יחד צחוק גדול. עוד אני זוכרת את היום הזה כשבדרכי הביתה מבית הספר שמענו את משפט אייכמן ברדיו בוקע מכל חלון. זה היה מאד מרגש.

בצבא הייתי עתודאית. התגייסתי לצבא אחרי לימודים בסמינר למורים. הוצבתי להיות מורה חיילת בקריית שמונה. הייתי מחנכת בכיתות יסודי (א' ו- ב') מאוד אהבתי את העבודה שלי. שירתי בצבא כשנה וחצי, בשנים 1967 עד 1968. בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. סגרו את בתי הספר ואני, שהייתי אז מורה חיילת, הצטרפתי לכוחות ההצלה של הצבא שחילצו חיילים פצועים מן השטח באמבולנסים לבית החולים בצפת. נסענו באמבולנס. חילצנו חייל שהיה פצוע קשה. אני מאד דאגתי והחזקתי לו את האינפוזיה. הוא הרגיע אותי ואמר: "אל תדאגי, אני אחיה". באותו הרגע הודיעו ברדיו על שחרור הכותל בירושלים. כולנו, כולל החייל הפצוע, בכינו דמעות של שמחה.

התחתנתי בסוף שנת 1967 אחרי מלחמת ששת הימים. את סבא הכרתי במסיבה של מורות חיילות בקרית שמונה, כשנה לפני שהתחתנו. החתונה היתה שמחה. היינו לאחר מלחמת ששת הימים וכולם היו במצב רוח טוב במיוחד. כל המוזמנים הגיעו למרות שהיה יום חורף סוער."

על סבתא של סבתא

סבתא מספרת על סבתא רבתא שלי – אימא שלה – אלה, שנולדה בהונגריה, נלקחה למחנות ההשמדה, ניצלה מן השואה ועלתה לישראל. לסבתא אלה היתה מכונת תפירה מסוג זינגר (ZINGER). היא תפרה בעזרתה בגדים. אחרי שהיא חזרה מהמלחמה בשנת 1945, היא מצאה לשמחתה את מכונת התפירה היקרה שלה בין ההריסות של הבית. מאז סבתא אלה לא נפרדה ממכונת התפירה ולקחה אותה איתה לכל מקום וכמובן לארץ ישראל כאשר היא עשתה עלייה.

אחרי שאלה נפטרה, סבתא שלי קיבלה בירושה את המכונה העתיקה. מכיוון שסבתא עליזה לא תופרת ואין לה שימוש במכונת תפירה, אבל החפץ היה יקר ללבה והיא רצתה לשמור אותו ולהעמיד אותו במקום שיבלוט, היא שיפצה אותה והפכה אותה לרהיט נוי (שולחן) שמקשט את הבית שלה עד עצם היום הזה. סבתא שלי שומרת את המכונה המשופצת בגאווה גדולה והיא יקרה ללבה.

מכונת התפירה היום כשולחן נוי

הזוית האישית

אסף: נהניתי מאד מהתיעוד. היה לי כיף ללמוד יותר על סבתא שלי ונהניתי לחקור ולשאול אותה שאלות. אני חושב שגם היא נהנתה. סבתא שלי היום בת 74. לשמחתי היא אישה בריאה ופעילה ואני קשור אליה ואוהב אותה מאד.

סבתא שלי גם מאד אוהבת אותי ולא מפספסת משחקי כדורגל שלי כשאני משחק בחיפה נגד קבוצות חיפאיות מהליגה. סבתא בפנסיה והיא מעסיקה את עצמה בהרבה פעילויות מגוונות כמו חוג ציור וחוג ספרדית. היא גם מלמדת שיעורים פרטיים ויש לה תלמידים שהם בגיל שלי והיא תמיד משווה באיזה חומר הם לעומת החומר שאני לומד בכיתה. היא עוזרת לי בלימודים ובשיעורים כשהיא באה אלינו. היא גרה בחיפה ומגיעה לבקר אותנו כל יום רביעי. פעם הייתה מגיעה ברכבת אבל מאז הקורונה היא נוסעת באוטו שלה את שתי הדרכים הארוכות הלוך וחזור, כל שבוע, כדי לבשל לנו אוכל טעים ולהיות איתנו ואני מעריך את זה מאד. בכל יום רביעי כשאני שומע את הצלצול של סוף היום בבית הספר אני נזכר שסבתא מחכה לי בבית עם כל הריחות של הבישולים שלה ואז אני מגיע הביתה בריצה.

אני אוהב לבלות עם סבתא. חבל שהיא לא גרה בהוד השרון. אני אוהב גם לישון אצלה בחיפה ולעשות איתה ימי כיף או זמן איכות. נהניתי מאד, מקווה שגם אתם, כי אין על סבא וסבתא ותמיד טוב להכיר אותם יותר.