מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית גרייבסקי אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי במודל שורשים יחד עם סבתא שלי עליזה בן חמו שנולדה בשנת 1952 בירושלים.

סבתא מספרת:

הוריי לבית משפחת עמר, נולדו במרוקו בעיירה על גבול אלג'יר, שם הם חיו וגרו כילדים ושם הכירו ונישאו. הם עשו עלייה לישראל וארבע שנים לאחר כשבר עלו לארץ, אני נולדתי.

אני נולדתי בישראל, בבית החולים ביקור חולים ברחוב הנביאים בירושלים, בשנת 1952. יש לי ארבעה אחים ועוד אחות אחת. שלושה  גדולים ממני ושניים קטנים ממני. אנחנו חמישה ילדים במשפחה. אני מבינה מעט את השפה המרוקאית, כי אמא שלי התעקשה שנדבר איתה רק בעברית.

גדלתי בשכונת מורשה, אז היא נקראה שכונת מוסררה היו שם המון משפחות ערביות בני המעמד הגבוה. כשהורי עלו לארץ  העבירו אותם לפרדס חנה ואז מפרדס חנה הם עברו לירושלים, הם קיבלו דירה במוסררה, שם עברה עלי ילדותי עד גיל שמונה בערך.

כשהייתי כבת שמונה, נשארנו לגור בירושלים, עברנו קצת יותר למעלה, לשכונה הקרובה למגרש הרוסים ולבניין בו נמצאת ראשות השידור לישראל, שם גרתי עד שנישאתי ועזבתי את הבית.

בילדותי לא היו מחשבים ולא טלפונים, רוב המשחקים שלנו נערכו בחוץ, בגני המשחקים, במגלשות ובנדנדות, זה היה שונה מהיום. שיחקנו  במשחקים כמו קלאס וחמש אבנים. כשהייתי גדולה יותר הצטרפתי למועדון  בשכונה, זה היה כמו תנועת נוער. שם שרתי ורקדתי בלט הייתה לנו להקה והיינו מופיעים בפני קהל. היו לוקחים אותנו להופיע מול מבוגרים בכל מיני מקומות זה היה בערך בתקופה שהייתי בת 12 עד גיל 16.

תחילה למדתי בבית ספר בית יעקב, זה היה בית ספר דתי. ואחרי שעברנו דירה, עברתי לבית ספר סוקולוב שם למדתי עד כיתה ח', אחר כך הלכתי ללמוד אדריכלות בתיכון בבית אלישבע. יש לי חברה טובה מתקופה זו, קוראים לה שושי. היא הייתה חברה שלי בתיכון, למדנו ארבע שנים ביחד. גם אחר כך כשהתגייסנו לצבא שרתנו באותו בסיס ואז נפרדו דרכנו. לפני כעשרים שנים, כשאני וסבא שלך עברנו לגור בפסגת זאב נפגשתי שוב עם שושי חברתי, חידשנו את החברות ומאז אנחנו בקשר קבוע, אנחנו שוחות ורוקדות ביחד.

מתקופת בית הספר זכורה לי המורה לפיזיקה, גברת הוכרגבר. היא הייתה גם רכזת השכבה של בתי הצעירה שירן, במקרה פגשתי אותה והיא זיהתה אותי, אחרי כל כך הרבה שנים.

יש לי זיכרונות רבים ונעימים מתקופת היותי בתנועת הנוער, היינו יוצאים לטיולים בקיבוץ, היינו משתתפים בקטיף ועוזרים להם  בעבודות הקטיף. זו החוויה  הכי טובה שאני זוכרת.

בית הורי

כפי שסיפרתי אנחנו חמישה ילדים בבית. כשאבא שלי יצא לפנסיה מעבודתו באוניברסיטה העברית בירושלים, הוא פתח לאחים שלי חנות לכלי רכב, החנות נמצאת בשכונת תלפיות  ונקראת "אבי אביזרים". החנות עדיין קיימת ועובדים שם שלושת האחים שלי.

אחותי הייתה נשואה לאיש  צבא קבע והיא גרה רוב השנים בצפת, כשהיא התאלמנה, בעלה נהרג בשירות הצבאי שלו, היא חזרה לגור בירושלים. יש לי עוד אח גדול שעבד כקונדיטור בהתחלה ואחר כך  עבר לעבוד בבית דפוס. כל האחים שלי נישאו ובנו משפחות יש להם ילדים ונכדים.

אני מאוד מחוברת לאחותי, חנה, שהיא יותר גדולה ממני בארבע שנים. אנחנו מאוד קשורות אחת לשניה, תמיד היינו היינו חברות הכי טובותכבר מילדותנו והקשר הטוב המשיך לאורך כל השנים גם לאחר ששתינו נישאנו. אנחנו עד היום חברות מאוד קרובות. עם חנה אני יוצאת לבית קפה פעם בשבוע, לפעמים אנחנו הולכות יחד לסרט או הרצאה, עם אחים שלי אני נפגשת לעיתים יותר רחוקות. כשאמא שלי הייתה בחיים היינו נפגשים ביחד כל האחים אצלה בבית, לאחר שהיא נפטרה, אנחנו ממשיכים לשמור על קשר טוב, אך  נפגשים פחות.

תקופת השירות הצבאי

התגייסתי לצבא, עם סיום לימודי בתיכון. שירתי בחיל הקשר, במחלקת בינוי, בתחום בו למדתי. זה היה בסיס פתוח והייתי הולכת בבוקר וחוזרת אחה"צ כמו למקום עבודה. רציתי  לשרת בבסיס סגור, אך לא נתנו לי לכן אין לי המון חוויות מהצבא, חוץ מהעובדה, כמו שסיפרתי, שהחברה שלי שושי הייתה איתי בצבא. חוץ ממנה היו עוד חברים, אבל היום כבר אין לי קשר איתם. אחרי השחרור כל אחד ביחידה הלך לדרכו וגר בעיר אחרת והקשר נותק.

מקצוע

למדתי במגמת אדריכלות, בחרתי בתחום הזה כי המליצו לי ללמוד את זה בבית הספר, הייתה לי יד טובה, וכתב יד מאוד עגול ומסודר והייתי טובה בשרטוט ידני. את לימודי האדריכלות התחלתי ללמוד מגיל  16 בכיתה יא' וגם אחרי  השירות הצבאי המשכתי ולמדתי עוד קורסים בתוכנות מחשב חדשות יותר כמו אוטו קד, פוטושופ ועיצוב פנים. כשהשתחררתי  מהצבא עבדתי אצל אדריכל פרטי במשך 12 שנה. אלו השנים שכבר נישאתי וילדתי ילדים. אחר כך החלטתי לשנות מקום עבודה ועברתי לעבוד באותו תחום עם אדריכל אחר, גם שם עבדתי עוד 12 שנים, לאחר מכן עבדתי בעוד כמה משרדי אדריכלים קטנים יותר, בכל פעם כמה שנים.

יש פרויקט גדול במיוחד שעשיתי, בניין וראייטי בירושלים. זה מבנה מיוחד לילדים עם צרכים מיוחדים, הוא נמצא בירושלים מול גן סאקר, שם עושים ריפוי ועיסוק לילדים עם צרכים מיוחדים. זה בניין מאוד גדול. פרויקט נוסף שעשיתי היה תכנון בניין משא"ב, תוכניות מגורים בחברת רסקו ועוד…

בגיל 62 גיל פרשתי לגמלאות, זה גל הפנסיה לנשים. לאחר פרישתי, הייתה עוד תקופה קצרה שעשיתי עבודות פרטיות מהבית, אך הרגשתי שאני כבר רוויה מהתחום של אדריכלות ועיצוב פנים והפסקתי לגמרי. עשיתי שיני והלכתי ללמוד תפירה כתחביב בשביל הנכדים שלי, אני תופרת תחפושות.

משפחתי וילדי

אחרי החתונה עם סבא, זה היה בחודש ספטמבר שנת 1973, אחרי שבועיים פרצה מלחמת יום כיפור וסבא הלך למילואים, לשבעה חודשים. לאחר שנה ילדתי את לימור בתי הבכורה, היא נולדה אחרי המלחמה, סבא כבר חזר הבייתה והמשיך לשרת רק במילואים. היינו הורים צעירים ולמדנו איך לגדל אותה נעזרנו בהורים מאוד. אחרי ארבע שנים ילדתי את רויטל ונשארתי שנה בבית לטפל בה ובלימור. אחרי שבע שנים נולדה שירן בתי הקטנה ויחד הן גדלו.

ההיכרות עם סבא

את סבא הכרתי בגיל מאוד צעיר, הוא היה חבר טוב של אחי, כך שהוא נהג לבוא אלינו הביתה כל הזמן, הוא היה בן בית אצלנו. כשסיימתי את לימודי בתיכון הוא הציע לי חברות ומאז התחלנו לצאת, אנחנו היינו בזוגיות חברים בערך מגיל 17. כשהתחתנו שכרנו דירה ברחביה, אחר כך קנינו דירה בארמון הנציב. ולאחר כמה שנים שנולדו שלושת הבנות הדירה בארמון הנציב הייתה קטנה אז עברנו לפסגת זאב לדירה יותר גדולה.

כמו שכבר סיפרתי לך את סבא הכרתי מגיל קטן, כי הוא היה חבר של אחי אבי, הוא כל הזמן היה אצלנו בבית ואז לקראת סוף השמינית שלי, הוא שאל אם אני רוצה לבוא איתו לסרט. אני זוכרת את שם הסרט, זה היה הסרט "שמונה בעקבות אחד". הלכנו לסרט, הוא היה אז חייל בחופשה וכשיצאנו מהסרט הוא שאל אם אני רוצה להיות חברה שלו. וככה התחלנו לצאת ומאז אנחנו יחד, יצאנו כארבע שנים עד לחתונתנו.

השנה אנו חוגגים 50 שנות נישואין.

החיים בפנסיה

היום אני בפנסיה, אני רוקדת פעמיים בשבוע. ועושה התעמלות כל יום, פעם בשבוע זה ספורט במים. אחה"צ אני הולכת לסרטים הצגות, הרצאות ובין לבין עוזרת להוציא את הילדים מבתי הספר והגנים, אני תופרת סורגת קוראת ורואה טלויזיה.

החלום שלי להישאר בריאה, להמשיך לעשות את מה שאני עושה עם הרבה כוח. יש לי 11 נכדים, שרובם בנות ושני בנים מהבת הגדולה. כולם מקסימים אחד אחד, אני אוהבת את כולם אהבת נפש, עוזרת לכולם כשמבקשים ממני, בעיקר הגדולים. עם הקטנים אני שומרת עליהם, לוקחת אותם ומוציאה אותם מהגן, הולכת איתם לגן שעשועים לחוגים  ועוד כיופים…

שחר היום בת 22 השתחררה מהצבא לפני חצי שנה, שקד שהיא חיילת היום, שגיא תלמיד תיכון, איתמר תלמיד ביסודי – אלה הילדים של הבת הגדולה לימור.

גל תלמידת תיכון, עמית (את) תלמידת חטיבה, התאומות מאי ועופרי שהן בבית ספר יסודי – אלה הבנות של רויטל בתי השנייה.

אחר כך יש את אריאל שהיא בת שמונה, רוני בת שש וירדן בת שלוש – הבנות של שירן בתי הקטנה.

תקופת הקורונה

היה קשה, הנתק, לא לראות אתכם, הילדים והנכדים היה מאוד קשה, כי אנחנו רגילים למפגשים שבוע כן שבוע לא. ואחר כך כשחלינו כל אחד בזמן אחר, הבדידות הייתה עוד יותר קשה. לא יכולתם להגיע ולבקר את סבא וסבתא, כי רציתם לשמור עלינו. זו הייתה תקופה קשה ושנקווה שעברה.

מוסר השכל

תמיד תהי כמו שאת, לא להשתנות בשביל אף אחד. תמיד תזכירי שהמשפחה זה כוח ושהם שומרים עליך ואוהבים אותך.

קישור לראיון שערכתי עם סבתא שלי

הזוית האישית

הנכדה עמית: למדתי רבות על עברה של סבתא שלי ובכלל על המשפחה.

סבתא שלי ואני בטקס הבת מצווה שלי