מאגר סיפורי מורשת

סבתא עדינה מספרת

נולדתי ב…. כן נולדתי להורים כמובן … והם נולדו??? כן נולדו. איפה?

אימא שלי, לילי – נולדה ברומניה בעיר בשם בראילה שעל גדוד הדלתה, נהר הדנובה.

אבא שלי, ניסים (ניקו), נולד בבולגריה בעיר פלבנה. בבגרותם גרו שניהם ברומניה בעיר הבירה בבוקרשט, בשכונת דודשט, שכונת הספרדים. הם התחתנו במלחמת עולם שנייה בשנת 1943. רומניה משתתפת במלחמת עולם שנייה. כבר בתחילת המלחמה יהדות בוקרשט עיר הבירה, סובלת מגירוש בבתי הספר, פיטורין ממקומות עבודה,  היהודים נשלחים למחנות עבודה. ברומניה, נאסרים פעילים ועוד.

משפחת בן-נון יחד עם משפחת חביליו, הורים של אימא של גראציה, מגורשים מביתם. ניקו ולילי מתאימים בגיל לעבודות במחנות. הם מצליחים לברוח מבוקרשט לכפר….. לכומר הכפר יש בן הנשוי לחברה של לילי. הוא מחביא את שתי המשפחות בין אנשי הכפר שלו בטענה שהם אורחים. כך הם עוברים את המלחמה.

1943 לילי וניקו מתחתנים.

כעבור שנתיים, ברחו לילי וניקו מרומניה. היעד היה ישראל, אז פלשתינה הכבושה על ידי הבריטים – לילי וניקו בן נון בורחים עם קבוצת פעילים מ"אגודת פועלי ציון" אל החופש הלא נודע. הם עברו מסע ארוך במחתרת. חצו גבולות, ארצות כמו אוסטריה, איטליה והגיעו לצרפת.

סיפורם של מעפילי "יחיעם" שגורשו למחנות השבויים "קפריסין"

בנמל מרסיי, הם עלו על ספינת מעפילים ב"שם נחשון".  הם עלו במהירות בלילה. ויוצאו לדרך . הם שטים יום והספינה עלתה על שירטון, המנוע התקלקל. הם היו תקועים והזעיקו את הפלי"ם (אנשי חיל הים המגיעים מישראל), מיד יצאה ספינת המעפילים "יחיעם" מאיטליה שהייתה עמוסה במעפילים ואספה את מעפילי "נחשון". כך הם המשיכו במסע בים. 800 פליטים ואנשי הגנה שליוו אותם לאונייה שהתחזתה לאוניית מסע. כל הנוסעים שהו בבטן האונייה משך כל המסע ולא הורשו לעלות לסיפון, כדי לא להתגלות למטוסים הבריטים שטסו בשמי הים התיכון.

מזג האוויר החורפי והים הסוער היקשו מאוד את תנאי ההפלגה. לא הרחק מחופי ישראל מגלה מטוס סיור בריטי את ספינת המעפילים "יחיעם", החיילים פקדו על הקברניט לעצור את הספינה. הייתה התנגדות. המעפילים נאבקו בחיילים הבריטים, למרות שלא היה שום סיכוי, אבל זה לא עזר… הבריטים ציוו עליהם להיכנע ולחזור לאיטליה. כמובן שהם התנגדו. על הסיפון העליון של הספינה יצאו הנשים שהיו בבטן הספינה. נשים בהריון, תינוקות ילדים.

במצב הזה הסכימו כי הספינה תמשיך לנמל חיפה מלווה בשתי אוניות מלחמה שנצמדו לספינת "יחיעם" הרעועה. החיילים הבריטים עלו על הספינה –  נאבקו במעפילים. לא בקלות הכניעו את הבחורים. רק אחרי מאבק קשה, חייל הים הבריטי תפס פיקוד על הספינה והוביל אותה לנמל חיפה. בחיפה, חיכו לספינה תושבי חיפה. הבריטים הורידו את הנשים בהריון בלבד או חולים או פצועים מהמאבק. ואת כל שאר הנוסעים, הפליטים, 700 במספר – מעלים על משחתת בריטית הפונה לנמל פמגוסטה  – אל מחנות העקורים בקפריסין.

מעפילי "יחיעם" גורשו למחנות השבויים "קפריסין" והועברו באוניות מלחמה בריטיות למחנות

(מעמדם המשפטי של המעפילים היה "עקורים" ולא שבויים וגם לא פליטים, לכן הם לא קיבלו עזרה מאומות העולם.)

נולדתי בשנת 1949 במחנה העקורים 63 על שם "קרלוס קפריסין" בעיר פמגוסטה. שמי בתעודת לידה בקפריסין אדלינה בן-נון.

בית התינוקות בבית חולים הצבאי בניקוסיה – 2200 תינוקות  נולדו בקפריסין

גרנו באוהלים במחנה בפמגוסטה. אבא לי שהיה פעיל העפלה, המשיך להיות פעיל במחנות עד לסגירתם. על כך קיבל אות הוקרה ומסמך תודה…

1948 –  עם קום המדינה נפתחו שערי המחנות. מעפילים ועולים מכל העולם שהגיעו באוניות וספינות – התקבלו ארץ ישראל דרך "שער עלייה. חודש פברואר 1949 הגעתי עם הורי באוניית התינוקות, לארץ ישראל. חודש  קר וגשום, התקבלנו בשמחה בנמל חיפה, עברנו קליטה ב"שער עלייה". עתלית – היום המקום הפך ל"מוזיאון ההעפלה".

אני תינוקת עם אמי לילי

כעבור מספר ימים הורי ואני התינוקת, נשלחנו כמו כולם, למחנה אוהלים "מעברה" ביישוב באר יעקב. אבי לא הסכים לגור באוהל בגשם עם תינוקת ודרש לעבור לבית. כפעיל במסגרת העפלה הציעו לו לעבור, לא רחוק – לעיר שעדין נלחמה בערבים המקומיים. העיר "רמלה" הוא הסכים. קיבל אפוטרופסות על רחוב שלם. בחר בית ברחוב ק"ח ברמלה, שם גדלתי וביליתי את הילדות שלי. גם אחי נולד בבית הזה. בית גדול עם הרבה חדרים וחצר ענקית עם עצי פרי. בית יפיפה. לימים חולקו הבתים האחרים ברחוב שלנו לחברים שפונו מהמעברה, בית אחד ניתן לסבתא וסבא רבא שלי – מרים ודוד חביליו, בית נוסף לסבתא שלי גרציה בן-נון, ועוד בית לדודה מזל לואיג'י ועוד דודים. ברחוב הזה חוויתי שעשועים, משחקי רחוב, שובבות, וכל מה שילדים תמימים עושים בילדותם החופשית.

שנה ראשונה בארץ ישראל, יצאו הורי לעבוד בפרדסים הקרובים למקום המגורים ואנו הילדים נשארנו בבית עם הסבתות. לאחר מכן באו שנים יפות. אבי, מהנדס חשמל, פתח בית מלאכה אצלנו בחצר ויצרנו פעמונים וחשמל לבתים החדשים שנבנו עבור העולים שפונו מהמעברות והאוהלים. היינו "עשירים" יחסית לתקופה ולשנים.

בגן העדן של ילדות, שהיה פורח, הייתי חלק מהנוף!!!

תמונות מפורים עם חברים, עם סבתא שלי, עם אימא שלי

 

את ילדותי עברתי בשמחות. הייתי ילדה שובבה. ועד היום חברי ילדות מהגן, מבית ספר יסודי והתיכון. עדין נפגשים ומעלים זיכרונות וחיוכים.

אח קטן נולד לי. ליאור, צעיר ממני בתשע שנים. היום הוא אבא לשתי בנות ובן וסבא לארבע נכדים.

לימים, עברנו לגור לתל-אביב. את התיכון למדתי בתל אביב הקטנה" (היום סוזן דלל). בית הספר התיכון גבל בחוף הים בתל אביב, בקיץ, לא פעם בהפסקות,  זרקנו את התיקים מחלון הכיתה, יצאנו כאילו לשירותים ומשם צעדנו בצחוקים אל שפת הים. במקביל ללימודי בתיכון ביליתי רבות בבית המשפט המחוזי ובית משפט השלום (כתלמידה) עד שהמנהלת בית הספר תפסה שאני מבריזה משיעורים לטובת ספסלי בית המשפט ואיימה עלי כי תסלק אותי מבית הספר.

גיל 16 – חלה אבי ונפגעה הפרנסה שלנו. וביום למדתי ואחר הצהרים עבדתי בתרגום מסמכים מרומנית לעברית תביעות משפטיות. בסיום לימודים בבית ספר התיכון מצאתי עבודה שהתאימה לי מאוד. מזכירה במשרד עורכי דין בתחום הפלילי. שם פגשתי את "תיק אוקמוטו" פגשתי את אריק איינשטיין והפכנו חברים, ועוד ידוענים תל-אביבים. במשרד המעניין הזה עבדתי עשר שנים עד לידת הבת הבכורה שלנו. הכרנו אחרי הצבא. הכרנו בטעות של מספר טלפון. וזה סיפור מיוחד כנראה שכך הגורל מנתב את החיים.

ההיכרות בינינו הייתה "טעות טובה" שיחת טלפון אקראית, טעות בחיוג

באותה תקופה עבדתי במשרד עורכי דין. מתוך התפקיד הייתי צריכה להתקשר לירושלים לבית המשפט, כמובן לא היו טלפונים ניידים. רק טלפון עם חוגה. באותו בוקר מיהרתי מאוד להשיג את המזכירות הירושלמית וטעיתי במספר וענה לי בחור מחברת פרידמן. הופתעתי וביקשתי שירד מהקו, כדי שאוכל לחייג שוב. הבחור התעקש ואמר שישחרר את הקו רק אם אתן לו את מספר הטלפון במשרד כדי שיוכל לחזור אלי. ללא ברירה נתתי לו. חייגתי לאן שהייתי צריכה ואז צלצל הטלפון – הבחור על הקו – שוחחנו מעט והייתי חייבת לנתק, בזמן העבודה וקבענו להיפגש. בסוף אותו שבוע נפגשנו בערב ליד קולנוע אופיר (פעם היה אחד כזה ברחוב מא"זה) בתל אביב. לאחר היכרות קצרה החלטנו ללכת לרקוד במועדון ריקודים קרוב וכך נשארנו חברים עד לחתונה. לפעמים, טעויות הם הדברים הנכונים בחיים.

ברוך יוסף מגיע לארץ ישראל בגיל ארבע יחד עם הוריו ושבעה אחיו הבוגרים ממנו. תחילה גרו במעברה, ככל העולים שהגיעו לארץ בשנת 1950. עבור שנה, המשפחה עוברת לפתח תקוה, בעיר הזו ברוך מבלה את ילדותו. את בגרותו הוא לומד בטכני – בית ספר תיכון המכין את תלמידיו לחיל אוויר. כמובן, שאת שירותו בצה"ל הוא עושה בחיל אוויר כטכנאי מטוסים. בשנת 1967 נפצע במלחמת ששת הימים.

אני, סבתא עדינה וסבא ברוך ביום חתונתנו

1970 – התחתנו. תחילה גרנו אצל ההורים, לאחר מכן שכרנו בית קטן ברמת גן, וכל החברים הרווקים התארחו אצלנו. חסכנו כסף וקנינו דירה קטנה בכפר סבא. עיר שלא ידעתי שקיימת על המפה. בעיר הזו נולדו ילדי ונכדי.

1973  – נולדה הבת הבכורה נאוית. מלחמת כיפור, ברוך חוזר לשרת כאיש קשר באוגדת הרפואה ומלווה את האוגדה בסיני. חצי שנה שירת בסיני. הוא חזר הביתה והילדה שלנו לא הכירה אותו. ברוך חוזר לעבודה במקצוע שלמד בחיל האוויר ומתמחה כחשמלאי תעשייה, מאוחר יותר, פתח עסק עצמאי, לסיטונאות פרחי בד ומוצרי נוי לבית.

1982  – מלחמת לבנון. ברוך למד הילינג ותקשור והפך פעיל בקבוצה מטפלת. הוא טיפל בהתנדבות בילדים עם צרכים מיוחדים, באנשים שהיו זקוקים בטיפול, עזר בייעוץ, כיוון ונתן אופק וטיפול אישי. נולדו לנו עוד שני בנים, אייל וניר.

אני עבדתי בשנים האלה באוניברסיטה רמת אביב עד שנת 1989 ואז חטפתי התקף לב ומכאן השתנו חיי. רק לימודיי באוניברסיטה לא פסקו עד היום הזה. כפרסונל אני יכולה ללמוד כמה שבא לי, כסטודנטית שלא מן המניין. הוכרזתי נכה 100% ולא יכולתי להמשיך לעבוד. למדתי כתיבה יוצרת, ספרות, היסטוריה, בוטניקה, מדעי החיים בעיקר המוח והלב. למדתי כל מה שיכולתי ללמוד בין התקפי לב וטיפול נמרץ, בין ניתוח וצנתורים. כתבתי ספרים לשמונה משפחות באופן פרטי, שניים נוספים יצאו לאור. שלושה ספרים בדרך. והכי חשוב שמחת החיים עם הנכדים.

הקמנו משפחה טובה ושמחה, התפרנסנו, עבדנו ולמדנו. הילדים למדו ונישאו אף הם. נאוית נשואה לשלתיאל בן מושב אחיעזר, הם גרים בכפר סבא, ולהם שלושה ילדים: טל, ליע"ם, נוי-יה. אייל נשוי למרי לביא, בת קיבוץ חצרים, להם שלוש בנות: נעמי, תמר, רות. מתגוררים לסרוגים בין כפר סבא לארה"ב. ניר נשוי לדינה ברייט, ילידת  ניו-יורק ארה"ב, נישאו בארץ ולהם ארבע ילדים: איתן, אריאלה, אמה, אביה.

הנכדים האהובים שלנו

טל, נכדתי הגדולה לומדת רפואה, ליע"ם עובד בתחום המוזיקה. נוי-יה חיילת, נעמי ותמר לומדות בחטיבת הביניים בארה"ב, אוהבות ומשחקות כדורגל בנבחרת בית הספר. איתן לומד בבית ספר בן גוריון אוהב כדורסל ונמצא בנבחרת. אריאלה לומדת בבן גוריון בכתה ה', אוהבת את הצופים ומלא חברות. אמה בכתה א' בבן גוריון אוהבת אומנות. רות בגן חובה בארה"ב. אביה, בגן טרום חובה אוהבת הכל וחכמה יותר מ כ ו ל ם.

אני ומשפחתי

ל ס י כ ו ם

חמש שנים אחרונות התגלה בגופו של סבא ברוך מחלה ממאירה, הוא לא יכול לעזור לעצמו, חמש שנים נלחם עד חודש נובמבר 2023. הוא נפטר בכבוד ובאהבה גדולה, נפרדו ממנו הילדים, חברים, מטופלים, ונכדים. היינו נשואים 55 שנה. סבא ברוך נפטר בחודש נובמבר 2023 אחרי מחלה ארוכה. 2023 התאלמנתי. איבדתי את בעלי, סבא של אריאלה.

זכיתי לבעל חרוץ וטוב, לאבא מקשיב ואוהב, לסבא הכי נהדר בעולם. זכיתי לילדים טובים לנכדים מקסימים. מאחלת להם ולעצמי, שנים רבות של איכות חיים, אושר, בריאות, אהבה ושלווה ויתגשמו באהבה וכבוד וכל חלום טוב – לו יהי.

עץ המשפחה – הצד לילי – אימא שלי

לפני שמכירים את סבתא, צריך קצת להכיר את הורים שלה, סבאים שלה ועד כמה שאפשר שורשים וענפים.

אני אתחיל עם סבתא רבתא רחל (ראשל) וסבא רבא לזר – מצד אמי. נולדות 1865.משפחת לזרוביץ  בעיר בריאלה ברומניה, על גדול דלתא של נהר הדנובה.  סבא רבא עבד במסחר פרוות עם אחיו בפריז. יש גלויות מהמסעות בין פריז ורומניה. תמונות של לילי 1922 פריז.. לסבתא

אימא של אימא שלי – סבתא שלי. שמה היה אדלינה (אני על שמה) בת בכורה למשפחת לזרוביץ, נולדה בפריז

שתי בנות נוספות נולדו למשפחה, חנה (אנה) לא היו להם ילדים. והצעירה הנרייטה היה לה רק בן אחד. אדלינה התחתנה עם ינקו (יעקב) ונולדה להם בת אחת – לילי.

ינקו (יעקב) לבית אייזיקוביץ, נולד להורים אדלה אימא שלו, ואבא שלו מנחם. לינקו שני אחים ואחות. האחות נישאה לדודיזון ברומניה בעיר בראילה. אחרי מלחמת עולם השנייה הבן שלה אלכס עלה לישראל, הקים משפחה בבאר שבע. נולדו להם שלושה ילדים, שני בנים ובת אחת הקשר שלי עם עירית דוידזון (נוחם) עד היום. היא גרה בבאר שבע. הילדים שלה פזורים בארץ. אדלינה נפטרה צעירה. בחורף קשה ברומניה. חלתה בשפעת ונפטרה מדלקת ריאות.

לילי נשארה יתומה מאם בגיל חמש. אבא שלה לא יכול לטפל בא והיא עברה לגור עם סבתא וסבא לזרוביץ עד גיל 16. לילי עזבה את בריאלה, עיר הולדתה והלכה לגור בבוקרשט אצל אביה עם אשתו החדשה. שם היא התקבלה למכללה ללימודי לבנות, בין היתר למדו תפירה וכלכלת בית. היא פגשה חברים חדשים וביניהם את ניקו בעלה לעתיד בשכונת הספרדים – "דודשט". משפחות האשכנזים גרו בשכונות אחרות. הייתה הפרדה מוחלטת וברורה בין יהודים אשכנזים וספרדים. כמובן בתי כנסת נפרדים ואין להתחתן זה עם זה. כעבור שנתיים היא עזבה את בית אבי והתארסה עם ניקו (ניסים) ועברה לגור בבית משפחתו. גרציה, אימא של ניקו, מאמצת אותה כמו בת. בשנת 1943 מתחתנים בחצר של חבר, בן הכומר שהציל אותם בעת המלחמה מגירוש למחנות.

עץ משפחת חביליו /לואיג'/בן-נון – הצד של אבא שלי

ושוב נתחיל מסבתא רבתא שלי מרים (ואוה), נולדה למשפחה מאוד עשירה בבולגריה. בת יחידה ושני אחים בוגרים ממנה משפחת לואיג'י סבא רבא, דוד (פאפו) חביליו. נולד בקורפו (היום יוון). עבר בצעירותו לבולגריה לחפש אחרי כלתו מרים לואיג'י. ההורים הכירו תוך כדי מסחר אלה עם אלה. חשוב היה להתחתן עם בת יהודייה להורים במעמד חברתי שווה. דוד הגיע לעיר הנמל רוסה ושם מתחתן עם מרים. נולדו להם ארבע ילדים – גרציה (סבתא שלי) מוני (שמעון), אסתר (טינה), אלברט (אברהם). ליהודים בגולה נהוג לתת שני שמות אחד מקומי ואחד עיברי.

אלברט גם הוא בוגר ולומד ברומניה הנדסת בניין. שוב מלחמה מתפרצת. וטורפת את הקלפים במשפחות היהודים. ליאון נפטר וגרציה אלמנה עם שני ילדים. מוני אחיה, מפרנס גם אותה. עם תום המלחמה מוני מתחתן מוכר את כל העסקים ברומניה ועוזב לדרום אמריקה, מתיישב בברזיל בעיר הגדולה סאן פאולו. בונה בכל העיר ומתעשר. מנסה להביא את המשפחה לברזיל אבל… לילי וניקו בדרך לישראל. לדידי אין אישור יציאה מרומניה כי הוא צעיר. מוני וקוקה. גרים בברזיל כל חייהם, אין להם ילדים.

מלחמת עולם שניה אסתר (טינה) מתחתנת עם קרלו, בחור איטלקי שחקן כדורגל ועוברים לגור ברומא איטליה. אין להם ילדים. כעבור שנים היא התאלמנה אחיה מוני מנותן לה דירה בברזיל והיא גרה שם עד יום מותה.

גרציה חביליו (סבתא שלי) מתחתנת עם ליאון לבית בן-נון (סבא שלי) בעיר פלבנה בולגריה, בשנת 1921 נולד הבן הבכור ניקו (ניסים). אח שלה, מוני חביליו- עוזב את בולגריה והולך ללמוד מהנדס ברומניה. מצליח מאוד ומביא את המשפחה שלו והמשפחה של אחותו לרומניה.  בשנת 1928 היא עוזבת המשפחה את רוסה בולגריה, חוצה את הדנובה (הנהר הגדול שהוא גבול טבעי בין בולגריה ורומניה.) דואג להם לפרנסה ומצב הכלכלי מצויין. בשנת 1930 נולד אח לניקו – דוד (דידי) בן-נון.

דוד בן נון (דידי) בן נון מתחתן עם סאלי רייכמן ברומניה בבוקרשט, נולדה להם בת יחידה בשם אמיליה. מגיעים לישראל שנת ה-60, גרים בדימונה וכעבור עשור עוברים לגור בתל אביב ליד הבית שלנו. אני ואמיליה חברות קרובות מאוד עד יום מותה. אמיליה התחתנה עם ליאור ציסמריו ולהם בת ושני בנים. הבת חן שושני גרה בהרצליה, חגי הבן הבכור גר בתל אביב, עופר הצעיר גר באשדוד ליד אביו ליאור.

משפחת בן נון

המשפחה מגיעה מארץ ישראל עוד מתקופה הגלות של הרומאים. נודדים אחרי פרנסה. מתמקמים בעיר רוסה בבולגריה. שם הפרנסה, מומחים באפיית מתוקים בסגנון הטורקי, לזוג בן-נון (שם משפחה הוא מקורי. לא עוברת ולא שונה לשפת המקומיים) נולדו שתי בנות ובן צעיר בשם ליאון. ליאון, שירת מלחמת עולים ראשונה בצבא בולגריה. סיים כקצין למרות שיהודים לא יצאו להילחם. (כי עלול לפגוע ביהודי אחר.) שתי הבנות  למשפחת בן-נון התחתנו. הבכורה נשארה לגור בבולגריה, ראשל אשכנזי – עזבה את בולגריה באה לישראל בעקבות שני בניה. הם גרו ביפו. פתחו בית מלאכה לזכוכית ומראות על שם ניקו אשכנזי. ביום חתונתה של רחל אחותו, הוא הכיר ליאון בן-נון את גרציה חביליו שהגיעה עם הוריה לחתונה של משפחת בן-נון. הם התאהבו, התארסו. גרציה חביליו עזבה את בית הוריה, עברה לגור בבית משפחת בן-נון עד החתונה (כך היה נהוג). ליאון וגרציה התחתנו בעיר רוסה. בשנת 1921 נולד (אבא שלי), ניקו ניסים בן-נון. ליאון עבד בקונדיטוריה בעסק של אביו ואבל אהב את החיים הטובים והימר ואיבד את רכושו. משפחת חביליו מאמצים את גרציה וליאון ויחד עוזבים את בולגריה. כעבור 10 שנים – ברומניה –  נולד הבן השני דידי בן-נון. גרציה מתאלמנת בגיל 45. ליאון נפטר בעקבות ניתוח.

משפחת חביליו ובן נון בישראל

בשנת 1950 הם מגיעים לישראל וגרים ברחוב שלנו. גרציה בן-נון, (סבתא שלי) הולכת אחרי הבן שלה, ניקו – יחד עם הוריה מרים ודוד חביליו, אח שלה אלברט וכרמינה חביליו עם הבן מריו. הם גרים ברמלה כשלוש שנים. לאלברט קשה עם השפה ואין עבודה. נולדה ילדה מרים, הם עוזבים את ישראל ומהגרים לברזיל. שם אלברט מאושר עם אחיו. אלברט נפטר באחת הטיסות מהעבודה. את הילדים מריו ומרים מאמץ מוני ועוזר בלימודים ופרנסתם. לימים מריו מתחתן ונולדו לו שני ילדים. מריו חביליו מת בגיל 40 מהתקף לב ואשתו שנתיים לפניו מסרטן השד. הילדים דניאל ומרים עוברים לגור עם דודתם אחות אמם. בן דניאל היום הוא נשוי וגר במדריד ספרד, ומרים אסתר נשואה וגרה בירושלים, היא הפכה לאשה חרדית ולה שישה ילדים ארבע בנות ושני בנים. מרים חביליו הבת של אלברט וכרמינה לא נישאה ואין לה ילדים חיה בסאן פאולו עם בן זוג. הקשר בינינו בהתכתבות.

בשנת 1956 נולד לי אח. ליאור (ליאון), צעיר ממני בעשר שנים. תמיד הייתי אחותו הגדולה. גם כאשר הוא 1.80 מטר ואני רק 1.55 מטר. הוא אח מכבד, אף פעם לא רבנו. הוא נשוי לליאורה ולהם שלושה ילדים שתי בנות ובן. הילה נשואה ולה ארבע ילדים גרה עד המלחמה הנוראה, 2023 בקיבוץ בארי. הבת  דניאל נשואה וגרה בלונדון. אין להם ילדים. אלון גר בשוהם, רווק. לליאורה אחת אחת נשואה ואין קשר ביניהן.

משפחת לואיג' – משפחה של סבתא רבתא מרים (ואוה)

מרים חביליו בת למשפחת לואיג'י. מזל לואיג'י היא בת של אחד האחים של הוריה, מרים ומזל אחייניות, חברות טובות עד יומן האחרון. המשפחה עובדת במסחר עם טורקיה, פרס והמזרח הרחוק. אחד האחים אף מתחתן עם אישה פרסיה ונשאר לגור בטהראן.

בתום המלחמה המשפחה הענפה בורחת מבולגריה לרומניה. מזל מתחתנת בבוקרשט גרה ליד משפחת חביליו. נולד להם בן יחיד. שרלו (יהושוע) – בגיל חמש מרים מתאלמנת. בעלה נפטר ממחלה. מלחמת העולם בעיצומה. נתינים, זרים מגורשים מרומניה או מגויסים במחנות עבודה. מוני חביליו מחליט למכור את עסקיו ועוזב את רומניה, מהגר לדרום אמריקה. משפחת לואיג'י מנסה למשוך את מזל והבן שלה לפרס.

כל התעודות מוכנות, אבל פורצות פרעות בפרס נגד היהודים ונגד הקמת מדינת ישראל, מזל נאלצת להישאר ברומניה. רומניה סוגרת גבולות וגם לצאת ממנה אי אפשר. בשנות החמישים המאוחרות אירופה פותחת את שעריה ומתירה לאזרחים מבוגרים לצאת מרומניה לישראל, מזל עם אחותה והבן היחיד, מגיעים לישראל. מזל ושרלו גרים ברמלה ים ברחוב שלנו. אחותה ובעלה גרים בכפר יונה. שרלו מתקבל להיות מורה למתמטיקה בתיכון בלוד ופרנסתם טובה. השנים חולפות, בפרס פרעות נגד היהודים. בן למשפחת לואיג'י המתגורר בפרס היום איראן, דואג למצוא חתן יהודי לבתו. הבת מגיעה לגיל נשואים, אין מצב שהיא תתחתן עם מוסלמי או נוצרי. תמיד חייבים להתחתן עם יהודי. כאשר זה לא מתאפשר המשפחה עושה מאמצים לשדך אותה לשרלו ולהביא אותה לישראל.  היא מגיעה ומתחתנת עם יהושע (שרלו) לואיג' הבן של מזל. מגיעה הכלה. ניתן לה השם ישראלי איילה. היא ללא ידיעת עברית. מנהגים פרסיים שלא מתאימים לישראל. היא לא ממש מתאקלמת. השידוך לא מוצלח. נולדו שלושה ילדים.

עץ המשפחה של סבא ברוך

המשפחה של סבא ברוך – עץ משפחה של דינה ברייט  – אימא של אריאלה

בתיה ומנחם

בתיה אייזנברג – סבתא של( אימא) דינה – נולדה בעיר וורשה 1937 פולין,

מנחם פטקוביץ  – סבא של דינה נולד בעיר ברג'ה 1934 בפולין.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין. לאחר כמה ימים החלו להגיע לעיר פליטים וסיפרו על זוועות הנאצים בשטחי הכיבוש. בלילה שבין השמיני לתשיעי בספטמבר היו הפגזות בעיר, ובבוקר נכבשה העיר בידי הנאצים.

ב-19 בספטמבר 1939 בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב. חלק מהפליטים הוגלו על ידי הסובייטים מזרחה לסיביר ולברית המועצות האסייתית, וחלקם נסו לאזורים אלה עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941.

הגירוש לצד הרוסי

כחודש לאחר כניסת הגרמנים לעיר, בערב חג הסוכות, הודיעו  ליהודים  לעזוב את העיר ולעבור לצד המזרחי של הנהר סאן – האזור שנכבש על ידי הרוסים. אפשרו להם לקחת רק מה שנכנס לתרמיל או שק שיכלו לקחת איתם. הם תפרו תרמילים מסדינים ארזו בתוכם מה שחשבו שיצטרכו. הם עזבו את ביתם מבלי שהיה להם מושג לאן הם הולכים. הם נדדו מזרחה אל הגבול רוסיה. אל הלא נודע…

לאחר שחצו את הנהר ועברו לשטח הכבוש בידי הרוסים, הפכו הנמלטים לאויבים באדמת רוסיה. כעבור זמן קצר הגיעה פקודה מהרוסים שעליהם להתרחק מהגבול ולהמשיך לנדוד מזרחה. שוב נאלצו לעזוב ולמצוא מגורים אצל משפחות זרות כפליטים.תחילת אפריל 1940 אספו הרוסים את כל הפליטים ולקחו אותם לתחנת הרכבת, שם אמרו להם שמחזירים אותם הביתה. במשך יום שלם דחסו אותם לקרונות הרכבת בצפיפות רבה, כך שלא ניתן היה אפילו לשבת – רק לעמוד. באותו לילה הרכבת החלה לנסוע מזרחה. הם נסעו בצפיפות.

סיביר – לאחר 30 יום הרכבת עצרה היכן שנגמרה מסילת הברזל. הם הגיעו למתחם בתוך היער ובו צריפים שנבנו במיוחד על מנת לקלוט את הפליטים.

למחרת ההגעה למחנה העבודה הם נשלחו ליער עם מסורים לחטוב עצים. לאורך כל הזמן היו תחת שמירה של המשטרה החשאית הרוסית. העבודה נמשכה מחשיכה לחשיכה, העובדים קיבלו הקצבה של לחם ושכר זעום. הורים שלא יכלו להאכיל את ילדיהם מסרו אותם למשפחות בכפרים הרוסים, למנזרים, לבתי יתומים, בידיעה או תקווה כי יצילו אותם. במחסור באי וודאות ועוד סיבות קשות הורים איבדו את ילדיהם או מסרו אותם ל….

חווה ואברהם פטקוביץ – ההורים של מנחם ובלה  – מאבדים/ נפרדים מילדיהם בפולין הכבושה בעת המנוסה מזרחה.

1942 – "ילידי טהרן"  קבוצת  ילדים (719) יוצא לדרך בעזרת "צבא אנדרס" ילדים נעו ברחובות פולין הכבושה, ללא זכר להורים או משפחה. רובם לא יידעו מה עלה בגורל הוריהם או אחיהם. מנחם בן שש ובלה בת ארבע נאספו מהרחוב עם ילדים נוספים. מסע הארוך והמפותל לארץ ישראל. הילדים כמעט כולם נולדו בפולין שלפני המלחמה, בחלק המזרחי שהועבר לשליטת הרוסים במסגרת הסכם ריבנטרופ – מולוטוב.

בשנת 1942, עם הקמת הצבא הפולני על אדמת ברית המועצות בפיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס, שכונה "צבא אנדרס", נאספו אלפי פליטים ובהם הילדים. צבא אנדרס הגיע לאירןא שהייתה בשליטת הבריטים, כשהגיע צבא אנדרס לטהראן יחד עם הפליטים היהודים נמסרו הפליטים לסוכנות היהודית בטהראן.

באירן הקימה הסוכנות היהודית בטהראן מחנה לילדי הקבוצה שנקרא "בית הילד היהודי", 20,000 קילומטר, 719 ילדים ושלוש יבשות – ברכבות, משאיות וכל תחבורה אפשרית. 719– אלה המספרים היבשים מאחורי מסע ההצלה של הילדים שנאספו מבתי יתומים וגולאגים ברחבי ברית המועצות. פעילים ציונים פעלו לאיסוף ילדים יהודים, הסוכנות בהדרכת של הרייטה סולד שניהלה עד אז את הלשכה לעליית הנוער של הסוכנות היהודית. היא ריכזה את 719 ילדים. הילדים שסבלו ממחסור במזון, ביגוד. לרוב הילדים היה רק הורה אחד. הרוב היו יתומים מאב ומאם. לחלקם היו הורים שנשארו בברית-המועצות ומסרו אותם למנזרים ולבתי-יתומים פולניים, ומשם הם נאספו על ידי  הגברת הנרייטה סולדה שעבדה למען הסוכנות היהודית. הילדים הועברו למחנה אוהלים זמני בטהראן ומשם יצאו, יחד עם מדריכים ופליטים בוגרים נוספים,

בינואר 1943, לאחר שהסוכנות היהודית השיגה רישיונות עלייה (משלטונות המנדט בישראל ואונייה מהרשויות באיראן, היא ארגנה, בסיוע מימון שהתקבל מיק"א, את עלייתם לארץ ישראל. מרביתם הגיעו דרך ירדן, וחלק אחר הגיע בדרך הים מקראצ'י (אז בהודו הבריטית) לפורט סעיד שבמצרים ומשם ברכבת לעתלית, ב-18 בפברואר 1943.

השנה היא 1943 ולא, זו לא עוד תמונת אימה של ילדים שנשלחים למות במזרח, אלא להיפך. הרכבת הספציפית הזו מובילה ילדים שחולצו מהתופת האירופאית, צולם בעתלית ישראל. "על הרציף ובין המסילות עמד הקהל חבורות חבורות ומתנות איתם, מיני ממתקים, סלים עם לחמניות מקמח לבן שהביאו מגבעת ברנר, שימורי פירות לרוב, ארגזים עם בקבוקים מלאים מיצי פירות".

"לא כל הילדים האחרים הם יתומים, אולם ברגע זה אין להם הורים; אולי בהמשך הזמן ימצאו הילדים האלה את הוריהם, או ימצאו ההורים את ילדיהם בארץ. למטרה זו בקשתי שבטהרן יצלמו את הילדים עם שמותיהם בכדי שיכירו אותם ההורים בבואם לארץ למרות השינויים בארשת פניהם".

ילדי טהראן

סוף טוב – חווה ואברהם פטקוביץ – ההורים של מנחם ובלה. עם תום המלחמה עוזבים את רוסיה חוזרים לפולין לחפש את הילדים. יש שמועה על ארגון האוסף את היתומים מהרחובות. הם מצאו את שמות הילדים שלהם –  מנחם ובלה עלו על הרכבות לארץ ישראל. בשנת 1948 חווה ואברהם עולים לישראל. הם פגשו את מנחם ואת בלה במוסד עלייה בפתח תקוה. המשפחה אוספת את ילדיהם ויחד גרים בחיפה.

כשהסתיימה המלחמה, ב- 15 למאי 1945, נמסרה הודעה במערכת הכריזה של המחנה שכל האסירים משוחררים ורשאים לעזוב את המחנה. לאורך כל השנים במחנה העבודה, קיבלו המשפחות עדכונים לגבי הנעשה בפולין. הם ידעו שמשפחות הושמדו על ידי הנאצים, הם ידעו לאן לחזור, בעוד שבסיביר היה להם מקום מגורים, עבודה ומזון, היו משפחות שהחליטו להישאר בסיביר ולא להצטרף להמונים שעזבו את סיביר בדרכם חזרה הייתה לפולין.

החזרה מסיביר – איזנברג פייגה ומשה

המסע מסיביר עד ההגעה לישראל היו קשים פי כמה מהשנים בהם בילו בסיביר. ההורים של בתיה נסעו ברכבת חזרה לפולין בשנת 1946, עם מעט בגדים ומספר סירים מפויחים שהיו רכושם היחיד. הם הגיעו אל ארגון הג'וינט שעזר בטיפול בפליטי המלחמה, הארגון הקים חדרי אוכל לפליטים שהגיעו בשיירות מהמזרח. ההורים חיפשו את הבנות וכמו כולם הניצולים חיפשו משפחה אם נותרה באיזה מקום. רשימות נאספו על ידי ארגונים שונים ברחבי אירופה. הם פנו לג'וינט ומצאו כי הבנות בגרמניה. בתיה ושושנה (בלומה) כנראה במחוז בוואריה ניצולות מחנות דכאו או ברגן בלזן. בלומה מאושפזת בבית חולים לילדים עם שבץ מוחי – בתיה איתה. הן לא זוכרות מה מקרה ומתי נפרדו מההורים. הן עולים לישראל בשנת 1948.

בין השנים 1934 עד 1948 הבריטים אסרו על כניסת יהודים לארץ ישראל. בתגובה לכך קמה תנועת ההעפלה (או העלייה הבלתי לגאלית), שדאגה להביא את הפליטים היהודים לארץ בכל הדרכים – בים וביבשה. מובילי התנועה היו צעירים בני קיבוצים וחברי הארגונים הצבאיים שהתפזרו באירופה ודאגו להעלאת הפליטים לארץ. בעזרת אחד הארגונים הללו הגיעו למחנה עקורים בגרמניה, שם הצטרפו לקבוצות בהמתנה לעלייה לישראל. שלוש שנים היו בגרמניה עד שהתארגנה קבוצה, והחל המסע לישראל.  מסע שחלף במחלנות קפריסין עד העלייה לישראל.

המשפחה של בתיה מתגוררת בבית שאן. יום אחד הלכה עם אחותה למועדון בעיר לרקוד. גם החייל מנחם יצא עם חבריו לבלות בעיר. והם נפגשו, התאהבו, התחתנו. הזוג עוזב את בית שאן ממשיך את חייו בחיפה ליד ההורים של מנחם. ומחפשים לעצמם משק עצמאי. עוברים לגור במושב מגדים קרוב לחיפה.

נולדה בתם הבכורה רחל (מישל). סבתא של אריאלה – אימא של דינה. הזוג לא התאקלם בחברת התושבים במושב, רובם יוצאי לוב, הם מחליטים למכור את המשק והבית לאחד התושבים במושב ועוזבים את מגדים עוברים לגור בתל אביב ליד קרוב משפחה של בתיה. בתל אביב נולד בן.

שנים מיתון בארץ ומחסור בפרנסה, מחליטה המשפחה הקטנה להגר אל קרובים בארה"ב. קונים בית  בפרברי ניו יורק – סטטין איילנד, שם גרים באושר ואושר עד היום. כמו באגדות.

סבתא רחל (מישל) נולדה בתאריך 22.12.1958 בישראל, בבית חולים בחיפה וגדלה במושב מגדים.

כאשר הייתה בת 7, ביוני 1966, עברה עם הוריה לארצות הברית שם גדלה. בניו יורק הכירה את לגודפרי ברייט במסעדה בה עבד. גודפרי הוא יליד סרילנקה ולו חמישה אחים ואחות אחת. גודפרי, היגר לניו יורק בעוד  משפחתו היגרה לניו יורק, אוסטרליה ואנגליה. בעשירי לפברואר 1979 נישאה מישל לגודפרי ברייט נולדה להם בת בכורה דינה (אימא של אריאלה) והבן הצעיר דיויד.

סבא וסבתא ברייט גרים בניו יורק קרוב מאוד למנחם ובתיה ההורים של מישל. דיויד גר בניו יורק גם כן, קרוב מההורים. הם בקשר חם עם הנכדים בטלפון ובשיחות וידאו ונפגשים בביקורים ככל הניתן. הקשר רציף ונעים ואוהב.

ביום נישואיהם

דינה אימא של אריאלה למדה אחות מילדת בנוי-יורק. דינה קשורה מאוד לסבא וסבתא שלה, גדלה לידם ובכל זאת מחליטה לעזוב את ארה"ב, מבקרת בישראל ו"עושה עלייה". גרה עם חברות בתל אביב, מלמדת אנגלית בבית ספר ופוגשת את ניר יוסף באחד הערבים במפגש חברים. השניים התאהבו וכעבור שנה התחתנו.

דינה ברייט וניר יוסף – הקימו משפחה לתפארת וכך נולדו הנכדים היקרים שלי: איתן, אריאלה, אמה, אביה. דינה עובדת כדולה ומילדת בבית החולים בארץ. היא מבקרת בניו יורק, את סבא שלה מנחם ואת סבתא בתיה ואת הוריה. בכל פעם שמתאפשר לה. סבתא מישל וסבא גודפרי אוהבים מאוד לארח אותם בביתם. האח הצעיר של דינה ברייט – דיויד ברייט נשוי לסם פיטרסון, הוא בקשר רציף עם המשפחה בארץ. בא לביקור בכל פעם שמתאפשר לו. משפחת ברייט – חמה ואוהבת.

הזוית האישית

סבתא עדינה: לדעתי קצת התפספס הנושא. כי הוא לא ממוקד למה שיעניין את הצעירים היום, אבל מאוד מעניין את המבוגרים. כשאריאלה תהיה אימא זה יעניין אותה. יש חשיבות להיסטוריה משפחתית לכל הדורות.

הנכדה אריאלה: נהניתי לעבוד עם סבתא עדינה וללמוד ולשאול הרבה שאלות.