מאגר סיפורי מורשת

שמי ידידיה אסרף, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי השנה בבית ספרי ובחרתי להשתתף בתכנית עם סבתא שלי סימה חלפון אוחנה, ואת סיפור עלייתה לישארל עם משפחתה ממרוקו ואת כל הקורות אותם תיעדתי בסיפורי זה.

סבתא סימה נולדה במרוקו בשנת 1945 לבית אוחנונה, ילדה חמישית מתוך תשעה ילדים. אביה, יוסף, עסק באומנות הנחושת שאבותיו למדו בפורטוגל ואמה הייתה עקרת בית.

כשסבתא סימה הייתה ילדה במרוקו, הם חיו תחת שלטון צרפתי, שהיה טוב ליהודים. בשנת 1954 האיסלאם המרוקאי התחיל להילחם בשלטון הצרפתי, בנסיון להפיל את השלטון. לבסוף הצרפתים התחילו לסגת ממרוקו והיהודים החלו לחשוש והתחילו לחיות תחת השלטון האיסלאמי. וכך, בשנת 1955 התחילה העלייה ממרוקו לישראל, דרך הסוכנות הציונית. בין היהודים שהסוכנות העלתה, היו גם סבתא סימה ומשפחתה, אך ללא אביה, מכיוון שבמרוקו הוריה נפרדו. היות ובאותם זמנים לא איפשרו למשפחה ללא גבר לעלות לישראל, אח של אימא של סבתא, כלומר דוד של סבתא – רפאל ועקנין – החליט לבוא איתם לארץ. כך, באפריל 1955, בהיותה בת תשע, עלתה סבתא סימה לארץ ישראל.

סבתא עם משפחתה בעלייה ממרוקו

מסע העלייה והתלאות בדרך

באותם הזמנים לצאת ממרוק, זה לא היה פשוט, היהודים פחדו מנציגי האיסלם ששלטו במדינה, כי השלטון התנגד לכך שיהודים יצאו ממרוקו, ומכיון שכך – הציונות שלחה שליחים שעזרו להוציא את היהודים, בסתר, בחשאיות ובדרך כלל באישון לילה.

הדרך לארץ ישראל עברה ממרוקו לצרפת ומצרפת לישראל. הם היו חודש שלם במרסי שבצרפת, עד ששיבצו אותם לעליה לישראל ומשם למעברה. הם עלו לאוניית נגבה, שהפליגה מצרפת לישראל. ההפלגה ארכה כשבוע ימים, ובמהלך אותו שבוע, אחותה הקטנה של סבתא סימה, בת השלוש, סילביה, חלתה באוניה במחלת האדמת, מחלת ילדות. לא היה באונייה רופא שיטפל בחולים ולכן כשהגיעה האונייה לנמל חיפה, עוד לפני שהורידו את כל האנשים מהאונייה, הם הזעיקו עזרה עבור סילביה, ורכב עם רופא נשלח כדי לפנות את סילביה ואת סבתא רבתא שלי, שליוותה אותה, לבית חולים רמב"ם שבחיפה. הן היו בבית החולים רמב"ם במשך יומיים ולאחר מכן הודיעו לסבתא רבתא שלי שסילביה בת השלוש נפטרה. עד היום המשפחה נמצאת בלי ידיעה האם סילביה באמת מתה או שמא היא נחטפה והועברה למשפחה ללא ילדים, זאת מכיוון שאמה של סבתא לא ראתה את התינוקת לאחר המוות והרופאים רק דיווחו עליו לסבתא רבתא.

לאחר חלוף שנים רבות, סבתא ומשפחתה ניסו לפתור את תעלומת המוות של סילביה – הם חיפשו את הקבר שלה בחברת קדישא בחיפה, ובמשרד הפנים ולא נמצאה מעולם חלקת קבר של סילביה אוחנה אף על פי שבמשרד הפנים מצוין שהיא נפטרה. אמנם ההתחלה בארץ ישראל הייתה לא נעימה ואכן היו בדרך עוד כמה אירועים קשים, כולל מותו של עוד אח, אך בסופו של דבר סבתא רבתא לא איבדה את התקווה ובחרה בחיים, עבורה ועבור משפחתה.

ההסתגלות

לאחר העלייה, לקחו את סבתא סימה ומשפחתה למעברות מאולתרות באזור מגידו, מכיוון שהארץ הייתה עוד צעירה ולא היו הרבה מקומות להתגורר בהם. הם גרו באוהלים לזמן קצר, ואז העבירו אותם ליישובים. היישוב שהעבירו אותם אליו היה תל חנן שליד חיפה, ואימא של סבתא רבתא שלי התנגדה לשיבוץ, כי רצתה לגור ליד אחיה שבבית דגן. בבית דגן לא היו מקומות פנויים, וסבתא רבתא נסעה לחיפה, למשרדי הסוכנות היהודית, והפגינה עם כל ילדיה (דאז שבעה) במשך שבוע ימים, ולבסוף הסוכנות החליטה לאשר לה מעבר לעיר רחובות. שהייתה המקום הכי קרוב לבית דגן שהיה אפשר לעבור אליו, וכל המשפחה אהבה את רחובות מאז ועד היום.

למרות השמחה שהייתה למשפחה בעיר רחובות, היו גם חסרונות וביניהם מצב כלכלי קשה, בגלל שלא היה פשוט לסבתא רבתא שלי, שהייתה אם חד הורית, לפרנס לבד שבעה ילדים. למרות זאת, סבתא רבתא לא התלוננה ושמחה בכך שגם אם קשה לה, היא בארץ ישראל. סבתא רבתא לימדה את ילדיה מהי אהבת הארץ. כשהמצב הכלכלי החמיר, סבתא רבתא החליטה לעבוד בכל עבודה מזדמנת, עד שלבסוף הגיעה לעבוד בבית חולים "קפלן", ששם מצאה את מקומה ונשארה לעבוד שם עד יציאתה לפנסיה.

לאחר שנה בארץ, סבתא רבתא שלי איבדה בן שטבע בבריכה, כשבוע לפני בר המצווה שלו. כתוצאה מזאת סבתא שלי, סימה, שהייתה אז ילדה בת 11, הייתה עצובה מאוד. בעקבות הצער על מות אחיה דוד, סבתא סימה עברה טראומה, ואח נוסף שלה, שמעון, שהיה הבכור באחים, ראה את מצבה והציע לה להצטרף לקיבוץ שהוא התגורר בו – קיבוץ מענית, שהיה שייך לקיבוצי השומר הצעיר.

סבתא במחנה קיץ בקיבוץ מענית

זו הייתה תקופה יפה עבור סבתא סימה. היא חיזקה ושיפרה תכונות רבות שהיו לה, ביניהן: מוסר עבודה, חברות וכמובן אהבת הארץ!

סבתא סימה בתחפושת בחג פורים בקיבוץ מענית

לאחר שנתיים נהדרות בקיבוץ, אחיה שמעון התגייס לצבא וסבתא סימה חשה בחסרונו. מעט זמן לאחר שעזב, סבתא סימה לקחה תרמיל על גבה וברחה מן הקיבוץ בלי להודיע לאיש וחזרה לרחובות, שם היא נכנסה למסגרת חינוכית והייתה תלמידה מצטיינת.

ההיכרות עם סבא – בונים משפחה

בשנת 1963 סבתא סימה הכירה את סבא שלי, סבא אבנר זצ"ל, יליד הארץ משכונת מונטיפיורי שבתל אביב, גדל בבית דתי ובית"רי בתקופת המנדט, ומשפחתו אף עזרה להחביא את אנשי המחתרות, כשהיה ילד קטן.

סבתא סימה וסבא אבנר ביום חתונתם

לסבתא וסבא נולדו ארבעה ילדים, ששמותיהם הינם: אורלי, יפעת, סיון (אמי) ויצחק. בתם הבכורה היא אורלי ובן הזקונים שלהם הוא יצחק. סבא אבנר וסבתא סימה חינכו אותם לאהבת הארץ ולאהבת האדם.

סבתא סימה עבדה כנערה בבית חרושת לביגוד ב"אתא", במשך כחמש שנים, ולאחר מכן, לאחר שנישאה והייתה לאימא, למדה ספרות ועיצוב שיער, כדי לקדם באופן כלכלי את המשפחה. במהלך השנים סבתא סימה פתחה מספרה בבני ברק, לעיצוב שיער ולמכירת פאות. אומנם המספרה נסגרה, אך מאז ועד עתה, סבתא סימה עובדת כספרית וכפאנית.

במהלך השנים 2003-2011, בנוסף לכך שהייתה ספרית, סבתא סימה עבדה גם כמורה לספרות ולעיצוב שיער בבית ספר "המען" שלימים שמו שונה ל"אורט קריירה". תלמידי בית הספר היו נוער שוליים מכל העדות והלאומים, תלמידים שנשרו ממסגרות לימוד אחרות, וסבתא סימה תמכה והצילה רבים מהם, שעד היום מכירים לה תודה.

כיום, סבתא סימה מתנדבת בארגון ויצו, היא אימא לארבעה ילדים, סבתא לשלושה עשר נכדים וארבעה נינים ביניהם אחד חדש! כן ירבו!

הזוית האישית

סבתא סימה: ידידיה, אני גאה בך ואני שמחה ששאתה, הנכד שלי עשית עלי עבודה וזה מחמם לי את הלב. אני מודה לבורא עולם על שהנכד שלי מתעניין בעבר שלי וכן ירבו נכדים כמוך!

הנכד ידידיה: אני מאוד נהנתי לעבוד עם סבתא סימה ואני מאחל לה שבעזרת השם תזכה לעוד הרבה שנים טובות עם המשפחה שלנו.