מאגר סיפורי מורשת

שמי רוני, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בחרתי לספר את סיפור חייה של סבתי היקרה, סימה לוי, שאותה אני מאוד אוהבת. סבתי נולדה בתאריך 14.4.1953, בארזאן שבמרוקו לסבתא רבתא חנינה ז"ל (שאותה זכיתי להכיר) ולסבא רבא יעיש ז"ל למשפחת איפרגן. להם נולדו שבעה בנים ושתי בנות, אך שניים מילדיהם נפטרו במרוקו בעודם קטנים. כך יצא שסבתי גדלה כבת יחידה בין ששת אחיה שתמיד דאגו לה ושמרו עליה מכל משמר. סבתי, סימה (סימי) נקראת על שם אחותה שנפטרה בגיל 8 ובאה לחלום אל אמה בבקשה שתקרא לילדה שצריכה להיוולד על שמה וכך היה. משמעות השם "סימה" הוא שמחה, בדיוק כמו המשמעות של שמי הפרטי, ואני מרגישה שלא סתם יש בינינו קשר מיוחד וחזק.

ילדותה של סבתא במרוקו

ארזאן הוא כפר שנמצא בהרי האטלס והאנשים שחיו בו הכירו טוב אחד את השני ויצרו קשרים חמים וטובים בין המשפחות. סבתא מספרת שזכורה לה תקופה מאוד מהנה מילדותה במרוקו. דלתות בתיהם היו תמיד פתוחות לרווחה והם מעולם לא חששו שמישהו זר יכנס ויפגע בהם. הילדים בכפר שיחקו תמיד יחד, אכלו יחד והתארחו אחד בביתו של השני כל הזמן. סבתא מספרת על ילדות פשוטה, אך שמחה מאוד. אומנם המקום לא היה מפותח מבחינת טכנולוגיה ולא הייתה להם טלוויזיה, טלפון נייד או מחשב, אבל היא וחבריה לשכונה שיחקו תמיד יחד במשחקים בחצר הבית: קלאס, חמש אבנים, תופסת ועוד משחקי ילדות של פעם.

העלייה לארץ

בגיל 12 החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל יחד עם כל המשפחה המורחבת. המשפחה עסקה בצורפות, כלומר הם היו מומחים בהכנת תכשיטים. בנוסף, הסבא של סבתא סימה, היה רב מאוד גדול ושמו רבי שלמה אצרף זצ"ל. סבתא מספרת שכולם היו חולקים לו כבוד גדול ושהוא היה רב גדול מוהל, ושוחט וגם כשהגיע לארץ כולם הכירו אותו ועשו לו כבוד גדול מאוד. הקשרים עם המשפחה המורחבת היו תמיד חמים והם דאגו אחד לשני בכל דבר שרק היה צריך לדאוג. המשפחה הייתה תמיד מאוחדת ומבחינת סבתא זה היה מקור לביטחון מאוד גדול.

סבתא מספרת לי שבתחילה לפני שהם הגיעו לארץ, הם טסו מקזבלנקה לצרפת, שם הם היו חודש עד שעלו על אונייה שהביאה אותם לנמל חיפה בדיוק בקיץ 1963 בצום תשעה באב. בהתחלה, מיד לקחו אותם למושב אביבים שבצפון. שם הם קיבלו בית עם חצר בה הם גידלו סוגים רבים של עצי פרי וירקות וכל השכנים התפלאו על הדרך שבה הם מטפחים את החצר שלהם.

לאחר חודשיים וחצי של בקשות הם הועברו למעברת משק עזר בבאר שבע. מעברה זו צורת מגורים זמנית שבה גרו הרבה משפחות בשנים הראשונות של מדינת ישראל. במעברה החיים לא היו קלים, אבל הם היו חיים מאוד שמחים. לכל מי שגר במעברה לא היה נוח, אבל הם מצאו את הדרך להסתכל על הדברים החיוביים שבחיים ולהתרגש מהרגעים שהיו ביחד. רק בשנת 1965, כמעט אחרי שנתיים במעברה, סבתי ומשפחתה עברו לדיור קבוע בשכונה ד' בבאר שבע. סבתי למדה בבית הספר "אוהל שרה", אך נאלצה לסיים רק עשר שנות לימוד מכיוון שהייתה צריכה לעזור בפרנסת המשפחה. סבתי מספרת על אירועים משפחתיים מושקעים, מלאי שמחה ומטעמים מיוחדים. הם גרו ברחוב הכנסת, דלת מול דלת, עם המשפחה של אחיה הבכור מסעוד ז"ל ותמיד תמיד היו ביחד. לסבתי היו חברות שאיתן נהגה להיפגש ולשחק ואותן היא זוכרת עד היום.

החלום מתגשם – נישואים והקמת משפחה

סבתא סיפרה לי שחלומה הגדול היה לעלות לארץ ולהקים משפחה לתפארת ושהיא מאוד שמחה שהצליחה להגשים את חלומה. סבתי סימה הכירה את סבי מאיר (לבית משפחת לוי) בחתונה של בן משפחה. התגלה לי שסבתא וסבא שלי הם קרובי משפחה מכיוון שסבא שלי מאיר הוא בן דוד של סבתא רבתא חנינה ז"ל. בהתחלה הם יצאו בערך כחודשיים ונפרדו, אך לאחר כשש שנים, כשסבתא בילתה עם חברה שלה באילת (העיר בה גדל סבי מאיר לאחר שעלה לארץ עם משפחתו), הם נפגשו והחלו לחדש את הקשר שלהם. הם נישאו בתאריך 12.2.1978 בחתונה גדולה ושמחה עם הרבה מוזמנים בבאר שבע. מרגע שהתחתנו הם גרים בעיר הדרומית ביותר בארץ – אילת. שם נולדו להם שלושה ילדים: עדי (אמי), גיא וחיה שירן. לסבתי ולסבי שמונה נכדים: יהלי, רוני, עילי, רום, תבל, שביט, יונתן ואביגיל הקטנה שלא מזמן נולדה והוסיפה המון שמחה למשפחה. אני מאחלת שכל הזמן נהיה בריאים, מאושרים ונחלוק הרבה רגעים משמחים יחד.

הזוית האישית

סיון הנכדה המתעדת: אני וסבתא חולקות קשר מיוחד. סבתא אמרה לי שהיא מאוד התרגשה שבחרתי בה כדי ללמוד על מסע חייה. היא אמרה ששאלתי שאלות שהזכירו לה חוויות מהעבר וזיכרונות יפים מהמשפחה שלה שאותם היא מאוד אוהבת ואליהם היא מאוד מתגעגעת. אומנם רוב הזמן היא גרה רחוק ממשפחתה, אבל מעולם זה לא הפריע לה ובכל החגים והאירועים המשפחתיים היא נסעה יחד עם אמי ודודיי לבאר שבע לתקופות ארוכות והם נהנו מזמן איכות משפחתי. גם אני שמחתי מאוד לשמוע את סיפור חייה המרגש של סבתי סימה. למדתי מסבתא שמשפחה חמה ומאוחדת זה אחד הדברים הכי חשובים בחיים ושמה שחשוב באמת אלו הזיכרונות הטובים שנשארים איתנו לכל החיים.