מאגר סיפורי מורשת

שמי סופיה ואני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי אלעד, זה הנכד הצעיר שלי מבני היחיד. נולדתי בתאריך 15.8.1951 בקייב שבאוקראינה, במשפחה היה את אימא דורה, אבא איסק, אחותי רעיה הגדולה ממני בעשר שנים וסבתא פאניה.

אהבתי לשחק עם אחותי במשחק לוטו שדומה לבינגו ואהבתי כשאחותי הקריאה לי ספרים. גרנו בדירה משותפת עם עוד ארבע משפחות נוספות, היה למשפחה שלנו חדר אחד, המטבח והשירותים היו משותפים לכל השכנים. לסבתא פאניה לא היה מספיק מקום אז היא ישנה במחסן ליד המטבח. את רוב הבישולים עשתה סבתא פאניה, אהבתי בלינצ'ס עם ריבה, דייסת אורז שגם אלעד אוהב, ומאפה ממולא בדובדבנים שנקרא פירושקי.

בגן באותה תקופה נהוג היה לתת לילדים שמן דגים בשביל שיהיו בריאים, זה היה ממש מגעיל וכמה פעמים אפילו ברחתי מהגן הביתה בגלל המנהג. בשנת 1958 התחלתי ללכת לבית ספר מספר 35, הייתי ילדה מקובלת, חברותית ושובבה. לא אהבתי לעשות שיעורי בית והיו צריכים להכריח אותי ואפילו קיבלתי מכות לפעמים. אהבתי לשחק בטניס שולחן, לשחות ובלט. בתיכון עברתי לבית ספר מספר 145 עם התמחות באנגלית אבל עדיין לא ידעתי אנגלית, השתתפתי בתנועת הנוער הקומוניסטי שנקראת פיונרים (החלוצים) ובכיתות גבוהות יותר בתנועת הקומסומול.

סבתא סופיה בילדותה

אחרי בית הספר הלכתי ללמוד ספרות כי גם ההורים שלי היו במקצוע וגם אני התאהבתי בזה. עבדתי בזה עשר שנים. פעם אחת, כשהייתי ספרית צעירה, יצא שבזמן שעשיתי ללקוחה פרמננט, לא שמתי לב לזמן ושרפתי לה את השיער ונזפו בי. אבי מת בגיל 50 מסרטן.

בשנת 1973 הכרתי את אלכסנדר (סשה), בעלי לעתיד. יצאנו כחצי שנה, ב-22 בספטמבר התחתנו. בשנת 1975 ילדתי את בני איגור, הוא כל הזמן עשה רעש בלילה אז החזקתי אותו בידיים עד שיירגע. היינו משפחה מאושרת, בעלי גם פרנס את המשפחה וגם עזר בבית. ההורים של אלכסנדר נפטרו בגיל צעיר ולא הכרתי אותם. דודתו דינה, שגידלה אותו, גרה איתנו, היא הייתה הסבתא במשפחה ועזרה לטפל באיגור. אלכסנדר היה חשמלאי ועבד במפעלים שונים ובהמשך גם באתרי בנייה ובתאגיד המלונאות, הוא היה איש מקצוע טוב מאוד.

החיים בברית המועצות היו לא פשוטים, וליהודים במיוחד, מכיוון שסבלנו לא פעם מיחס עוין במקומות עבודה, קללות ובדיחות על חשבוננו. גם לא הורשנו לקיים מצוות ומסורת יהודית. אם סבתא שלי עוד הקפידה על רוב המסורות וגם השתדלה לשמור על כשרות, בהמשך זה היה יותר ויותר קשה. לא היה איפה ללמוד עברית או יידיש, בתי כנסת היו מועטים מאוד ואסור היה להראות סממנים יהודיים בפומבי. ועדיין, במשך כל חיינו שם שימרנו קצת דיבור ביידיש בבית, זכרנו שירים ביידיש, ביקרנו בבית הכנסת פעם או פעמיים בשנה, בדרך כלל ביום כיפור ובפסח. בנוסף, חגגנו את החגים היהודיים בארוחות משפחתיות, גם אם לא ממש לפי החוקים.

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, כשנפתחו שערי ברית המועצות להגירה, היהודים התחילו לעזוב. גם אנחנו החלטנו בשלב מסויים לעשות עלייה לישראל. באפריל 1990 עלינו לארץ עם המשפחה המורחבת: משפחתי כולל הדודה של בעלי, משפחתה של אחותי (היא בעלה ובנם) ואימא שלי. דינה מתה שלוש שנים לאחר שהגענו בגיל 83 מזקנה. המשפחות הגיעו לקריות ואחרי זה עברנו לנצרת עילית (היום נקראת נוף הגליל) לדיור ציבורי.

כשהגענו לארץ חשוב היה לנו לקבל עבודה ולדאוג לרווחת המשפחה ולכן לא בחלנו בשום עבודה. זה בא גם קצת על חשבון לימודי שפה והתאקלמות, אבל מה שהיה חשוב לנו בעיקר, זה שאיגור ימצא את מקומו. ברוך השם כך אכן קרה ואנחנו גאים מאוד.

איגור סיים תיכון בארץ והמשיך למסלול העתודה בטכניון בפקולטה לפיזיקה. בהמשך הוא עשה קריירה צבאית והגיע עד דרגת סגן אלוף. בשנת 1999 הוא התחתן עם אולגה ביניס, אותה הכיר גם בנצרת עלית, נולדו להם שלושה בנים: תמיר, שחר ואלעד. הם בנו חיים עצמאים, עברו למרכז הארץ ומשנת 2005 מתגוררים במודיעין. בהמשך, כשיצאנו לפנסיה אני ובעלי, עברנו גם אנחנו בעקבותיהם לעיר מודיעין כדי להיות קרובים.

אימא שלי דורה נפטרה בשנת 2004 מזקנה וסרטן בגיל 83. בשנת 2021 בעלי אלכסנדר התאשפז לניתוח לב בעקבות מחלה שהייתה לו בשנים האחרונות. לצערנו הרב לאחר הניתוח מצבו הסתבך והוא נפטר אחרי חודש וחצי בבית חולים בגיל 75. זאת הייתה מכה חזקה מאוד בשבילי. כשנה לאחר מותו נפטרו זה לאחר זה גם אחותי ובעלה. אפילו לאחר כל הצער ולמרות בעיות בריאות רבות, אני ממשיכה בחיים עם המשפחה שלי ומשתדלת להנות ולשמוח מחברת אנשים טובים ושמחה להיות במדינה יהודית עצמאית וחופשיה. אני שמחה שהילדים והנכדים שלי בונים פה את החיים שלהם כחלק מהעם.

הזוית האישית

סבתא סופיה: נהניתי מאוד לדבר עם הנכד שלי ולספר לו על הסיפור שלי, שמחתי לראות את ההתעניינות שלו.

אלעד הנכד המתעד: היה מאוד מעניין להקשיב לסיפור של סבתא שלי ולמדתי דברים חדשים עלייה ועל חיים בתקופות שונות.