מאגר סיפורי מורשת

שמי סבטלנה נמנמן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי, לינה, יחד אנו מעלות סיפור מחיי אל מאגר המורשת של התכנית. נולדתי במאזיר, בלרוס, בתאריך 31.12.1953. שמי לפני הנישואין היה סווטלנה קוטיק. עליתי לישראל בתאריך 29.5.1990.

בילדותי הייתה לי משפחה טובה וחמה מאוד. אמי, פריידה קוטיט התעסקה בניהול כספים בבית תפירה ואבי, סימון קוטיט, היה נַפָּח. יש לי גם אחות, שמה בלה קוטיק. היו בינינו יחסים מעולים והוריי חינכו וגידלו אותנו בצורה נהדרת. במסגרת החינוך הערכים בביתנו היו חזקים מאוד – חונכנו לכבד אחד את השני, לשתף בדברינו ולרכוש השכלה גבוהה וכשרונות רבים.

בילדותי, העיסוקים העיקריים שלי היו בתחום הספורטיבי – ריקודי עם, וגם אהבתי מאוד לקרוא ספרים. בגיל 15, עזבתי את ביתי ועברתי לבדי ללמוד בלננגרד (כיום נקראת סנט פטרסבורג) לימודי תואר ללבורנטית בכימיה. במסגרת לימודיי למדתי ארבע שנים עד לקבלת התואר- שעל מנת לקבלו עבדתי המון וחוויתי קשיים רבים.

לאחר קבלת התואר, ניסיתי לחפש עבודה, אך האנטישמיות ששררה באזור בתקופה זו לא אפשרה לי למצוא עבודה. נאלצתי לחזור לעיר מולדתי בגיל 19 לאחר כשלון לבנות את הקריירה שלי בללנגרד. למרות שהיה עצוב לעבור בחזרה לעיר מולדתי, הכרתי שם את בעלי – מויסיי נמנמן, ולאחר תשעה חודשים להיכרותנו, התחתנו.

יום נישואינו

ילדותי

חייתי בשכונה שבה כמעט כולם היו יהודים. חבריי היו השכנים שלי, הם גדלו לצידי, היו איתי בכיתה וגם תמיד שיחקו איתי בשעות אחר הצהרים. לא היה לנו יותר מדי כסף אז תמיד נאלצנו "להמציא" משחקים בעצמנו, בין אם זה היה לתפור בובות לבד או להמציא משחקי כדור חדשים.

במסגרת ביתי, נוכחות הוריי הייתה ממש מועטה כי הם היו עסוקים בעבודה כל הזמן. כתוצאה מכך, למדתי כבר מגיל 7 לטפל בעצמי באופן עצמאי. אחותי תמיד הייתה שקטה ויותר עדינה, ולעומת זאת אני מאוד אהבתי אקשן בחיי.

מהלך לימודיי בלננגרד

היה קשה להיות יהודיה ששאפה להישגים בסביבה כה אנטישמית. בתור יהודיה, הייתי צריכה לעבוד כפליים יותר בכדי להשיג את מטרותיי.

בעיר מולדתי, מוזיר, לא היו המון אופציות להשכלה גבוהה, היו מוסדות ספציפיים שלימדו חינוך, בנייה ומוסדות שהכשירו אחיות. ולכן, בגיל 15 עזבתי את ביתי לבד ונסעתי לעיר שכלל לא הכרתי לפני כן בכדי ללמוד את התואר בכימיה. עברתי לגור עם דודה שלי שבמסגרת ביתה היה מאוד קשה. לעזוב את ביתי היה מאוד קשה לי נפשית – עזבתי את כל המשפחה והרקע שלי מאחור. הוריי לא יכלו לתמוך בי מבחינה כלכלית וגם לא דודתי.

חיינו בדירת שותפים אחת לשבע משפחות, היה מטבח אחד משותף לכולם. לא הייתה שום פרטיות וחיינו בצפיפות נוראית. חייתי בחדר אחד עם דודתי ובעלה. למרות כל הקשיים, לאחר ארבעת שנות לימודיי סיימתי בהצטיינות. בדרך כלל מקובל שמי שקיבל תואר ישר הלך לעבוד – אך עבורי זה נכשל. למרות הצטיינותי בלימודיי, לא התקבלתי לשום עבודה וזאת בגלל היותי יהודייה, ולאחר חיפוש נואש אחר עבודה נאלצתי לחזור למוזיר.

העלייה לארץ והעבודה הקשה

התקופה בה עליתי לארץ הייתה אחת התקופות הקשות בחיי. בעלייתי לארץ עם בעלי ושני הבנים שלי, ויצאסלב ואלכס, נתקלנו בקשיים כספיים גדולים ונאלצנו לעבוד 24/7 – בלילות, בכמה עבודות, ויתרנו על כל אספקט של החיים שלנו שהוא לא עבודה. בעלי היה ספורטאי שאהב כדורעף ואני מאוד אהבתי את עיסוקיי בריקודי עם, אך היינו צריכים לשחרר מהם. לא חזרתי לרקוד מאז…

למרות כל הקושי והעומס, אני תמיד ידעתי שהכל יסתדר ונשארתי חדורת מוטיבציה – אני ובעלי פעלנו על פי אמונה שמי שעובד קשה מצליח בסופו של דבר.

עבדתי בבית שפירא (גם לילדים בעלי צרכים מיוחדים) בתור גננת. עבודה זו ממש התישה אותי מבחינה נפשית מבחינת המראות הקשים שראיתי בעבודה זו, אך בסופו של דבר כבר התרגלתי לזה ולא עזבתי את הגן, כי התחברתי לילדים והרגשתי רחמים כלפיהם. עזבתי את העבודה רק כשעברתי לגור בקראוון בכפר הס, שם קיבלתי עבודה במפעל אריזה לתבלינים, שם עבדתי כפועלת. העבודה הייתה מאוד קשה עבורי מכיוון שהיא ארכה שעות ארוכות. בעלי עבד בעבודת בנייה.

השנים הראשונות לעלייה היו קשות מאוד, אך לאחר 3.5 שנים קיבלתי עבודה בתפקיד ביקורת איכות ושם עבדתי 23 שנים עד לפנסיה שלי. עבודה זו הייתה הרבה יותר קלה מעבודותיי הקודמות. לאחר שנים של עבודה קשה, אני בפנסיה, ולדעתי באמת כל העבודה הקשה השתלמה כי השגתי את כל מטרותיי.

הזוית האישית

סבתא סבטלנה: היה כיף מאוד בתכנית, העבודה על התיעוד גרמה לי להיזכר בחיי וזה מאוד ריגש אותי. נזכרתי בכל העליות והמורדות בחיי ולולא תכנית זו כנראה לא הייתי חושבת על זה. בנינו קשר במהלך העבודה המשותפת, ושמחתי לדבר עם לינה על חיי.

הנכדה המתעדת לינה: כששמעתי שתלמידי הכיתה צריכים לעשות עבודה על ההיסטוריה המשפחתית שלהם מאוד שמחתי, וישר ידעתי שאת העבודה הזו אני הולכת לעשות עם סבתא שלי. מהלך העבודה המשותפת היה מאוד מרגש בשבילי כי אף פעם לא באמת התעמקתי בחייה של סבתא, ולמדתי המון דברים חדשים עליה. אני אוהבת את סבתא שלי מאוד והתכנית הזו היא באמת מתנה בשבילי. היא תנציח את ההיסטוריה של סבתא לתמיד ותמיד תהיה נגישה בשביל כל משפחתי.