מאגר סיפורי מורשת

סבתא נעמי מספרת על ילדותה

נולדתי בשנת 1952 ליהודית ולאימרה רץ בתל השומר במדינת ישראל. ההורים שלי הגיעו לארץ מהונגריה בשנת 1949 כציונים שעזבו את הונגריה בצורה לא חוקית אחרי מלחמת העולם השנייה.

אבא שלי היה רופא ואימא שלי התחילה ללמוד רפואה, אבל לא סיימה בגלל המלחמה. היא התחילה לעבוד בתל השומר כעובדת מעבדה. אני אחת מתאומות, אני ואחותי התאומה תמיד היינו יחד. זה שיש לי אחות תאומה נתן לי הרבה ביטחון ומישהי שתמיד שם לצידי, אך הורינו היו אומרים לנו שהיינו רבות הרבה.

כשהייתי בת ארבע עברנו לגור במעוז אביב – תל אביב. שכונה מקסימה, מיוחדת ומאוד ירוקה. בביתי היו לנו שלושה חדרים.

אבא שלי קיבל את החולים הפרטיים שלו בחדר השינה, ואימא שלי הייתה יורדת עם שמיכה לנוח על הדשא. אחותי ואני גרנו באותו חדר ואמי נתנה לנו יד חופשית בעיצוב חדר הילדים. ההורים היו החברים הכי טובים שלנו והייתה לנו משפחה מאוד חמה ואוהבת ובית חמים ונעים.

השכונה הייתה קטנה, כולם הכירו את כולם, והיו יחסים טובים, השכנים היו מאוד נחמדים. הייתה לי ילדות שמחה ומאושרת. ביסודי הייתי תלמידה מאוד טובה ואהבתי ללמוד. בשבתות אבי אהב לעבור איתנו על לימודי המתמטיקה (מה שמאוד לא אהבתי).

בימי הולדת היינו חוגגים עם המשפחה וכשהגעתי לגיל הבת מצווה חגגנו בביתנו עם החברים שלנו ואחד החברים של ההורים שהיה לו חוש להפעלת ילדים ארגן את המסיבה. זאת הייתה תקופה מאוד שונה מהיום.

כל שנה היינו נוסעים יחד עם ההורים לקיבוץ מעגן על שפת הכנרת ולקיבוץ שמיר בגליל העליון. הייני משפחה מטיילת ואני זוכרת כמה היינו מחכים לחופשות.

בביתי שמעו הרבה מוזיקה (קלאסית שלא אהבתי, אך אהבתי מאוד את הביטלס). ההורים שלי מאוד אהבו לקרוא ספרים (בתקופה הזאת עוד לא הייתה טלוויזיה) וגם אני ואחותי אהבנו מאוד לקרוא ואחד הספרים שאהבתי מאוד היה נשים קטנות (של לואיזה מיי אלקוט) למדתי בלט ולנגן באקורדיון.

כשהייתי בכיתה ח' פרצה מלחמת ששת הימים, ואני זוכרת שהיו צריכים לשים נייר שחור על החלונות אבל לא הרגשנו את המלחמה ליד ביתנו.

אחרי כיתה ח' עברנו לארצות הברית מכיוון שאבי נשלח כרופא לשנה. זאת הייתה שנה מאוד מעניינת. הכרתי חברים חדשים, תרבות אחרת, למדתי שפה חדשה, אבל מה שהקל עליי מאוד שאני ואחותי היינו תמיד יחד ותמכנו אחת בשנייה. הקמנו עם עוד ילדה ישראלית להקה והופענו בבית ספר אמריקאי ורקדנו ריקודי עם ישראלים. באותה שנה עשינו גם טיילנו מחוף לחוף בארצות הברית עם ההורים וצברנו המון חוויות.

חזרנו בשנת 1968 לארץ והתחלתי ללמוד בתיכון חדש בתל אביב במגמה ספרותית. בתקופה הזאת היינו יוצאים למסיבות והכרנו את החברים הראשונים. בתיכון שלי למדו תלמידים שלימים הפכו להיות דמויות מוכרות בארץ כמו עומר בר לב (שר לביטחון פנים שהיה בממשלה הקודמת) ועוד.

התאומות של חיל האוויר והקמת המשפחה

התגייסתי עם אחותי התאומה בשנת 1971 לחיל האוויר ושובצנו ליחידה שמפתחת צילומי אוויר. השירות עם אחותי נתן לי ולה הרבה ביטחון וכל החששות מדבר חדש היו הרבה יותר קלות בגלל שהיינו ביחד ותמכנו אחת בשנייה. אחרי חצי שנה אחותי ואני יצאנו לקורס קצינות בבה״ד 12 לתקופה של שלושה חודשים שהייתה מאתגרת, אך גם מלחיצה כי בכל שבוע היו כמה בנות שהודחו מהקורס.

אחותי ואני היינו התאומות הראשונות שסיימו קורס קצינות בצה״ל אי פעם ביחד, וזכינו לכתבה בעיתון לאישה סיפור נחמד בעקבות הכתבה, קיבלתי גלויה מחייל שישב בסיני וקרא את הכתבה בעיתון לאישה, בגלויה הוא צייר את הנוף מסביבו וסיפר על עצמו.

 הכתבה: "הקצינות התאומות"

לאחר הקורס שובצתי כקצינת הדרכה באחד מהבסיסים של חיל האוויר. מאוד אהבתי את השירות שלי, הייתי אחראית על כל הבנות בבסיס, אחראית על האירועים והקורסים. תפקיד מבגר ומאתגר עם אחריות וסמכות. במהלך תקופת השירות שלי פרצה מלחמת יום כיפור. זה קרה בשבת בבוקר וקראו לי לבסיס. אני זוכרת שראיתי שיירות של טנקים יוצאים מבסיס ״צריפין״.

לאחר שהשתחררתי התחלתי ללמוד הוראה בסמינר הקיבוצים ואחת החברות שלי הזמינה אותי למסיבת פורים שם הכרתי את בעלי אמנון (סבא של רותם). בעלי היה מחופש לתיש ואני לנסיכה ולאחר שנתיים של זוגיות ומגורים ביחד התחתנו בתל אביב ונולדו לנו שלושה ילדים: אלון (אבא של רותם), טל ועדי.

בתקופה הראשונה של הנישואין אמנון בעלי למד רפואה, והתמחה ברפואת ילדים. מאחר ולימודי הרפואה היו מאוד תובעניים אני הייתי זאת שיותר תפעלה את הבית.

שינויים מקצועיים בחיי

לאחר הצבא חשבתי מה ארצה ללמוד כדי שיהיה לי מקצוע לחיים. החלטתי שתחום ההוראה קרוב לליבי והתחלתי ללמוד בסמינר הקיבוצים הוראה. כשסיימתי את הלימודי הסטודנטים התחלתי לעבוד כמורה באחד מבתי הספר בתל אביב. בשנה הראשונה, עבדתי כממלאת מקום, בכיתה ב’ במעוז אביב. אחת התלמידות שלי ניגשה אלי ואמרה לי: "המורה, את יודעת מי זה סבא שלי?" כמובן שלא היה לי מושג, ולתדהמתי, היא אמרה לי "סבא שלי הוא מנחם בגין (ראש ממשלת ישראל באותה התקופה)".

במשך השנים הבנתי שזה לא תחום שאני רוצה לעסוק בו ואני פחות מתחברת אליו, והתחלתי לחשוב במה אני יכולה לעסוק. התלבטתי מאוד ובמקרה הגעתי לתחום שהוא גם דומה וגם שונה, והכל קרה ממש באופן לא צפוי.

באחד הימים הייתי באירוע עם אחת הבנות שלי בבית הספר בו היא למדה, ואחת האימהות של חברותיה סיפרה לי שמחפשים באחד התיכונים בעיר ספרנית. התלבטתי, לא ידעתי אם אוהב את המסגרת של הספרייה ובית הספר, אבל חששותיי התפוגגו והשנים שם היו מאוד מהנים. אהבתי להמליץ לתלמידים ספרי קריאה. היה מהנה מאוד לרכוש ספרים חדשים לספרייה, לקרוא בעיתונים המלצות לספרים חדשים שיצאו לאור, ולקרוא ביקורות עליהם וכמובן שרכשנו גם הרבה ספרי לימוד לבית הספר. הספרייה הייתה מרכז להרצאות העשרה. התלמידים מאוד אהבו להגיע לספרייה בשביל להכין שיעורים, לקרוא, להכין עבודות ולעבוד עם המחשבים ולי היה מאוד כיף להיות שם ולעזור להם.

נכדים זה אושר

לפני כארבע שנים יצאתי לפנסיה.

אני מאוד נהנית מהתקופה הזאת בחיים שלי. אני תמיד דואגת שיהיה לי מעניין. אני הולכת להרצאות, לסרטים, לספורט, לטיולים, נפגשת הרבה עם חברותיי ומבלה הרבה עם המשפחה והנכדים.

אני מאוד אוהבת להיות פעילה. כיף לי מאוד לשוטט עם רותם שהיא נכדתי והחברה הכי טובה שלי. אנחנו אוהבות לשבת בבתי קפה, לצאת לשופינג, לטייל בשווקים וללכת שוק הכרמל ושוק הפשפשים. משמח אותי מאוד, שרותם נכדתי, משתפת אותי בעולם שלה, עוזרת לי ומלמדת אותי כל מיני דברים טכנולוגיים חדשים. בעיקר אני נהנית לראות אותה מתבגרת מול עיניי לילדה עצמאית, בוגרת ומהממת.

הזוית האישית

סבתא נעמי: מאוד נהנתי מהעבודה המשותפת שלנו, ואני מאחלת לרותם שתמיד תרוץ למרחקים ארוכים, תשאף תמיד להציב לעצמה מטרות ולהגשים אותם, תמיד תשמור על כבוד וערכים ושלעולם לא תפסיק לחייך ולצחוק.

הנכדה רותם: למדתי הרבה דברים על סבתא שלי כמו שהיא הייתה במלחמות, הייתה אחת מהתאומות הראשונות שסיימו קורס קצינות ביחד ושהיא לימדה את הנכדה של בגין. אני מאחלת לסבתא שלי ולי שנהנה מכל רגע ביחד ונמשיך לעשות שופינג ביחד ולבלות. ולעוד מלא חוויות ביחד לעתיד.