מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא נעמי – הגיבורה האמיתית

תמונה של אבי וסבתי במהלך עבודת התיעוד
יום החתונה של סבתי וסבי
המשך השושלת מהודו וחייה של סבתי בישראל

שמי שני פינקר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי בשיתוף פעולה עם התאחדות הסטודנטים הארצית, במסגרתה אני מתעדת את סבתא שלי, נעמי פנקר.

סבתי נעמי נולדה בכפר בדרום הודו, היא איננה זוכרת את שמו וניתן להבין זאת – היא בת 87 ועלתה ארצה בגיל 27. לסבתי יש שישה ילדים: שלוש בנות שהן הגדולות, שמן: עדי, שלי וליאורה, וכן שלושה בנים: אבנר, מנשה ויוני. אבנר מביניהם הינו אבי. וכאן יתחיל סיפורה של סבתי.

סבתי גדלה וחונכה בהודו, מדינת עולם שלישי, אבל במראית עיניה ממש לא כך. הודו מתואר על ידה כמקום נדיב, של אנשים טובים המסתפקים במועט ותמיד תומכים אחד בשני. היא גדלה בכפר עני עם עוד שבעה ילדים – חלק מהם אחיה הביולוגיים וחלק מאומצים מן הרחובות. היא מספרת כי אמה הייתה מאפשר מקלט ומקום חם לילדים ברחוב וכך עשו כל המשפחות באזור שגדלה בכפר.

בגיל 15 הכירה את סבי, אהרון פנקר ז"ל, ובגיל 17 כבר התחתנה ונכנסה להריון. זה היה הנוהל בתקופה ההיא וסבתי לא ראתה בעיה בדבר. בגיל 18 ילדה את בתה הבכורה וכך המשיכה השושלת. סבתא אומרת כי חייה עם סבי היו נפלאים, הוא היה בחור ממעמד טוב, ידע לעבוד ולפרנס וכל מה שהייתה צריכה לדאוג לו היה מנה חמה בסוף היום ושקט מהילדים. נעמי מספרת כי מאז שהייתה ילדה קטנה אהבה את המטבח ההודי, את הריחות והתיבול, ואת המאפים המיוחדים שמכינים. פעם לא היו להם מכשירים שיעזרו להם להכין, הכל היא הכינה בעבודת ידיים נפלאה וזה נמשך עד היום.

העלייה לישראל

סבתי וסבי יהודים והחליטו לעלות ארצה ברגע שהרגישו חוסר שייכות למקום מגורם, הכפר שבו גרו כבר התרוקן מאנשים שהיו בו והתחלף באנשים חדשים בעלי אמונות שונות, ולכן העדיפו לעלות ארצה. הם עלו לארץ בשנת 1962 בחודש אוקטובר, כאשר אבי היה בן שלושה חודשים בלבד. הם הגיעו הישר לאשדוד, לשכונה ד', ועד היום העיר הזו נחשב בית עבורי ועבור כל משפחתי הרחבה.

סבתי מספרת כי הילדות של אבי ואחיו הייתה מדהימה, הם היו כל היום ברחובות, אפילו לא בבית הספר, שיחקו כל היום ותמיד קראו להם חברים מהשכונה לצאת ולהצטרף. היא הרגישה לרגע כאילו הייתה בכפר הקטן בו גדלה. נעמי התנהלה כמו אמה: הכניסה ילדים לביתה למרות העוני ודאגה להם תמיד לאכול מקום לישון יחד עם ילדיה. בגיל 50 סבי נפטר מאלצהיימר. סבתי מספרת לי כי בתקופה האחרונה הוא סבל, המחלה החמירה מהר מאוד ולא נתנה לו ימים שקטים, כמעט ארבעה חודשים. הוא כל יום היה קם בבהלה, לא מבין היכן הוא נמצא ומי סביבו, אבל רק את סבתי זיהה.

כל יום סבתי דאגה להזכיר לו מי היא ומי הם ילדיהם, כל יום מחדש למרות המצב. אבל ברגע שהלך ידעה שהגיע זמנו וטוב לו למעלה, שהוא מביט מעלינו כל יום ויום וזוכר היטב כל זיכרון יפה שהיה. הדבר היפה בסיפור הוא שהיא לעולם לא הרגישה לבד, למרות שעלתה ארצה לבד ללא אף אחד מאחיה, תמיד השכנים דאגו לשלומה וכל ילדיה לקחו חלק מנטל הפרנסה ודאגו לה עד היום.

היום, כאשר היא גרה שלושה בניינים לידנו והיא כל ערב רואה אותנו, היא לא מרגישה את החוסר כי היא אוהבת את השקט. אבל ברגע שכולם מגיעים, היא מרגישה כי ליבה מתמלא והיא מתחדשת באנרגיות מחדש.

זו הסיבה מדוע סבתי תמיד תהיה הגיבורה שלי: היא נשארה לבדה בארץ זרה והרגישה שייכת בזכות מי שעמד לצידה.

הזוית האישית

שני הנכדה המתעדת: סבתא שלי היא אישה מיוחדת, אישה מדהימה וחזקה ותמיד תדאג לכולם. גם מהסיפור שלה אני מבינה כמה חוזק יש באישה שעלתה לארץ לבדה בגלל בעלה ונותרה לבד ללא בן זוגה וגם בתור נכדה שלה, אשר זוכה כל שישי שבת לראותה ולחוות מהאוכל והדאגה שלה, אין גיבורות כמוה בעולם. אני מאחלת לעצמי לשאוף להיות כמותה בעתיד.

סבתי במהלך ראיון אמרה: "לא משנה איפה אתה נמצא, הסביבה שלך תגרום לך להרגיש שייך. מהמשפט הזה אני אכוון את חיי לברור היטב את הסובבים אותי, שלעולם לא ארגיש בודדה.

מילון

דרום הודו
אזור דרום הודו כולל חמש ממדינות הודו: אנדרה פרדש, קרנאטקה, קראלה, טמיל נאדו וטלנגאנה וכן את שטחי האיחוד לקשאדוויפ ופודוצ'רי המהווים 19.31% משטחה של הודו ואשר בהם חיים כ-20% מכלל האוכלוסייה ההודית. הגאוגרפיה של האזור מגוונת למדיי. ערים בולטות באזור דרום הודו כוללות בין היתר את בנגלור, צ'נאי (מדרס) והיידראבאד. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לא משנה איפה אתה נמצא, הסביבה שלך תגרום לך להרגיש שייך“

הקשר הרב דורי