מאגר סיפורי מורשת

שמי נילי גולדשטיין ושם משפחתי לפני נישואי הוא גרינשפן. נולדתי בתאריך 25.11.1952 בבית החולים בלינסון שבפתח תקווה.

אמי, אורה רזניק, ואבי, בנימין גרינשפן, נולדו בארץ ישראל. אורה נולדה בגת רימון ואבי בתל אביב. אבי עבד כמלטש יהלומים, היה חוזר מאוחר מהעבודה הביתה. כאשר הייתי בת 3 אחותי הקטנה, יעל, נולדה. אבי שירת בגבעתי וכל פעם שהיו כנסים של הצבא הוא היה לוקח אותי ואת אחותי יעל איתו. אמי אורה הייתה עקרת בית. אני ומשפחתי גרנו כמעט שנה בגת רימון, ולאחר מכן עברנו לרמת גן. הייתה לי ילדות מאושרת, הוריי תמיד פינקו אותי. אמי הייתה קשוחה, היא הייתה מאוד חרדה לסדר וניקיון ותמיד דאגה שנעשה את שיעורי הבית, נתקלח ונלך לישון בזמן. היה חשוב לאימא שלי שתמיד בין 14:00 ל – 16:00 יהיה שקט. היינו כמו חיילות.

אני זוכרת שבאחד הימים בהם היינו משחקים, הבנים היו ממלאים גרביונים בחול ובאחת הפעמים עף לי חול לעין והייתי מאושפזת בבית חולים, הרופאים אמרו לאימא שלי שזה מלכלוך והיא – שהייתה חולת ניקיון – נעלבה. אבא שלי, שהיה איש נחמד, היה לוקח אותי ואת אחותי כל מוצאי שבת לאכול פלאפל ולוקח אותנו להורים שלו בתל אביב, חיים יוסף ובת שבע שהגיעו מפולין.

בכל יום שלישי היינו נוסעים לגת רימון לסבתא בלה ולסבא מאיר שנולדו ברוסיה. בילדות אהבנו לנסוע לסבתא וסבא שלנו, היה להם משק עם תרנגולות ואפרוחים. היינו עוזרות להם להוביל את התרנגולות לשחיטה, והיו להם פרדסים שם נהנו לקטוף תפוזים.

שירות צבאי

במהלך שירותי הצבאי, הייתי בטירונות במשך חודשיים וחצי. נורא סבלתי, לא אהבתי את המשמעת בטירונות, אבל מה שאמרו לי עשיתי. אמרו לי: "קומי, שבי", עשיתי. בטירונות היו עושים לנו מסעות מאוד קשים אני זוכרת שהייתי הולכת ובוכה. במהלך הטירונות לימדו אותנו על תורנויות מטבח ותורניות נשק. תמיד הייתי משקרת שיש לי כאבי בטן והולכת למרפאה, כמה שיותר להעביר שם את הזמן.

לאחר הטירונות, שירתי בנח"ל. שם לקחו אותנו להרבה קיבוצים, כגון קיבוץ דביר וכרמיה. כחלק משירותי הצבאי תמיד היו לוקחים אותנו לטיולים, היה לנו מועדון והרבה מסיבות בחדר אוכל. היו לנו ערבי ריקודי עם. בשירות בנח"ל הבנות היו במטבח, כשלא היו לנו תורנויות נתנו לנו לתפור דובי כי לא היה להם מה לעשות איתנו.

אחותי ואני

כשהיינו קטנות אימא שלי תמיד הייתה מלבישה אותי ואת אחותי באותם הבגדים ותמיד היו קוראים לנו "התאומות היילי מילס" (מהסרט אבא מתארס). בילדות אהבנו לשחק המון ביחד, יעל הייתה תופרת בגדים ואני הייתי לוקחת לה אותם. במהלך שירותי הצבאי הייתה מלחמת יום הכיפורים ויעל הייתה דואגת להתקשר אליי בוכה בבקשה שאני אחזור הביתה. הקשר שלנו היה פחות טוב כשהיינו ילדות קטנות, אבל לאחר שאחותי יעל התחתנה הפכנו להיות חברות מאוד טובות, אנחנו מדברות בין ארבע לשש פעמים ביום ואנחנו תמיד כאן אחת בשביל השנייה. כיום אני ישנה המון אצל אחותי יעל ואני תמיד מוזמנת לביתה והיא לביתי. כשיוחנן (בעלי) היה חולה, היא תמיד הייתה נוסעת איתי לטיפולים איתו, ותמיד עוזרת לי.

אהבה

בגיל 22 דרך חברים משותפים מהקיבוץ הכרתי את יוחנן, ויצאנו במשך הרבה זמן. עבדתי בגן ילדים ליד הבית של יוחנן, ויוחנן היה מסתכל עליי כל הזמן וככה יצא לנו להכיר. שנינו היינו מבוגרים יחסית לנישואין לאותה תקופה ולכן אימא שלי החליטה על דעתה כי עלינו להתחתן. היא הזמינה את הוריו של יוחנן והם החליטו פה אחד שאנחנו מתחתנים. כחצי שנה לאחר ההחלטה ב- 1.3 התחתנו.

אני ויוחנן התחתנו באולמי גיל ברמת גן, בחתונה צנועה. אני ויוחנן בכלל רצינו ללכת רק לרבנות וההורים שלנו החליטו לבד שנתחתן באולם. לאחר תשעה חודשים מהחתונה נולד ילדנו הבכור לירון, לאחר ארבע שנים להולדתו של לירון נולד בני האמצעי שחר ולאחר 3.5 שנים מהולדתו של שחר נולד בן הזקונים שלי, דור. אני הייתי עקרת בית ויוחנן היה עובד כל השבוע, לכן הילדים יותר גדלו לצידי. הייתי הרבה בבית חולים בעקבות מחלת האסטמה שהייתה לשחר. בשנת 2022 יוחנן נפטר ממחלת הסרטן. יוחנן היה איש טוב, הוא אהב מאוד לפנק אותי את נכדיו וילדיו. הוא תמיד דאג למשפחתו. יוחנן היה מאמן כדורגל ועבד קשה כנהג משאית בקו חלוקת בשר. הוא תמיד דאג שלכולם יהיה הכל ולא יחסר להם כלום. בשבתות היה הולך למשחקי כדורגל. הוא אהב מאוד את נכדיו וכל מה שהיו רוצים היה קונה להם. "תני לה/ו", היה משפט קבוע אצלו.

הודו  (סבתא שלי היא יחידה ומיוחדת, היא מרבה לטייל, מלבד לבקר מספר פעמים בהודו)

אחת המדינות האהובות עליי היא הודו, בפעם הראשונה שביקרתי בהודו הייתה לפני 15 שנה, אני תמיד מבקרת במקומות הקבועים בפושקר, דלהי ואודייפור. אני תמיד טסה עם אחותי יעל, בפעם הראשונה שטסנו לשם נסענו עם תרמילים נורא כבדים, חצי מהזמן בכלל לא סחבתי אותו, אלא סחבו לי אותו סבלים הודים ורוב הזמן נסענו באוטובוס סליפר (שישנים בו). יצא לי להיות בהודו כחמש פעמים בטיסות של בין שלושה שבועות לחודש. הנופים, האנשים, הצבעים והאוכל – אני ואחותי מתות על זה. בהודו אנחנו מסתובבות כמו מלכות כאילו אנחנו מכירות את כל המקום, אנחנו יודעות לאן אנחנו הולכות, ונוסעות לאנשים מקומיים שאנחנו מכירות. אחת הערים שאני ואחותי תמיד מבקרות בהן היא פושקר, שם אנחנו כל יום עשינו קניות. היינו ביחד בחדר שינה וצחקנו כי נזכרנו בילדות, וכל מיני דברים שההורים שלנו עשו.

באחת מהפעמים שביקרנו בהודו יצא לנו להכיר את אניל. אניל למד עברית מהישראלים שבאים לבקר בסביבת מגוריו ושם פגש את אחותי ומאז הוא כמו ילד שלה, הוא תמיד בא לביקורים אצלה בבית בישראל. אנחנו תמיד נפגשות איתו כשאנחנו טסות לשם, פעם אחת יצא לנו להיפגש עם כל המשפחה שלו לארוחת ערב, שם אניל נתן לנו לאכול עם כפות. בהודו נהוג לאכול רק עם הידיים ולכן כל המשפחה שלו הסתכלה עלינו בצורה מוזרה, זה היה נורא מצחיק.

בפעם האחרונה שהיינו בהודו ב -2019 יצא לנו לבקר את מיכל ואודליה, שתי בנות שהתחתנו עם הודים, הן הזמינו אותנו לבית של אודליה והכינו לנו ארוחה טעימה, מאוד נהנינו.

הזוית האישית

נגה הנכדה המתעדת: לא יצא לי לשמוע הרבה על החיים של סבתא שלי והיה לי מאד חשוב ללמוד עליה ולחזק את הקשר בינינו. שמחתי לשמוע על הילדות והחוויות של סבתא שלי ולגלות יותר על עץ השורשים שלי, ההורים שלה וסבא וסבתא שלה. נהנתי לראיין את סבתא שלי ולהכיר אותה יותר לעומק, בזכותה אני יותר מוקירה את אחיי. אני מאחלת לה שתזכה לעוד המון חוויות, וטיולים מהנים בהודו.

סבתא נילי: אני שמחה לקחת חלק בתוכנית הקשר הרב דורי, מאד נהניתי לבלות את זמני עם נכדתי ולספר לה את סיפור חיי. שמחתי להעביר לה ולכל מי שיקרא את הכתבה על הערך של משפחה. אני מאחלת לנכדתי הצלחה, בריאות ושמחה.