מאגר סיפורי מורשת

שמי יובל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתי, נטע קרת. דרך סיפורה המרתק של סבתא שלי, נצא למסע קסום דרכו נוכל ללמוד על הערכים עליהם כולנו גדלנו. על הכבוד, הנועם, החינוך וקבלת השונה – אבל הכי הכי חשוב, אהבה! וכך סיפרה לי סבתי:

"שמי נטע קרת, נולדתי בשנת 1946 בעיר חיפה. קיבלתי את השם נטע לבקשתה של אחותי הגדולה, שאהבה את חברתה נטע ורצתה שיקראו לאחותה על שמה. בילדותי לא אהבתי את השם כי הוא היה מיוחד ולא ומקובל ורציתי מאוד להיקרא כמו שמות חברותי שרה, רבקה, דבורה ועוד.. אבל כשהתבגרתי התחלתי לאהוב מאוד את השם והבנתי שהוא מאוד מיוחד. גם היום כששואלים את שמי, ואני אומרת נטע, אני מרגישה מאוד צעירה.

גדלתי בקריית טבעון, מגן הילדים, דרך בית הספר היסודי, התיכון והסמינר למורים. הייתה לי ילדות נעימה, והיו לי הרבה מאוד חברים. רוב חבריי גרו ברחוב שלי או ברחובות הסמוכים. היינו משחקים יחד, נפגשים ומדברים. בקיץ היינו הולכים ביחד לבריכה, ובחורף אהבנו ללכת ליער, לאסוף פטריות מסוג 'אורניות' ולקטוף פרחי בר שאז לא היו מוגנים. בילינו הרבה מאוד ביחד. בתיכון למדתי בבית ספר שבו למדו ילדים שבאו לא רק מטבעון אלא גם מישובי הסביבה – ממושב בית שערים ורמת ישי.

היה לי נחמד להכיר חברים חדשים. בגמר התיכון, החברים התפזרו למקומות שונים. רובם התגייסו לצבא, חלק מהבנות התחתנו ואני ועוד חברות הלכנו ללמוד הוראה בסמינר אורנים.

בסיום לימודיי, התגייסתי לצבא כמורה חיילת, ושירתי בקיבוץ פרוד. הייתי מורה לתלמידים בכיתה ו' והמשכתי איתם לכיתה ז'. זאת הייתה בשבילי חוויה מיוחדת גם כמורה חדשה וגם במסגרת שונה ממסגרת של בית ספר שהכרתי בעבר – כי בקיבוץ, בית הספר, הבילויים והחיים הפרטיים מתערבבים וכמורה הייתי לא רק מורה שמלמדת, אלא גם כמו מטפלת. התלמידים שלי למדו וגרו באותו בית ובערבים היו אוכלים ארוחת ערב בבית והייתי באה לאכול איתם ולהיות איתם בזמן כיבוי האורות.

בימי שישי ערכנו קבלת שבת משותפת. המסגרת הייתה לא רק לימודית אלא גם חווייתית וכללה הרבה טיולים בסביבה. ראינו את הטבע, ולימדתי אותם על הצמחים והעצים. קרוב לקיבוץ היה מפל מקסים שבחורף זרם בשטף חזק.

בעבודה שלי בקיבוץ, כיתה ז' הייתה נקראת שנת בר מצווה. היו לבנים 13 משימות מיוחדות כמו מסעות מאתגרים, והצגות תאטרון. אחת המשימות שאני זוכרת במיוחד היא שעלינו ברגל למוחרקה. זה היה טיול קשה אך מאוד חווייתי.

אני זוכרת את מלחמת ששת הימים כשהייתי מורה חיילת. אחרי שבוע המלחמה נסענו עם התלמידים לטיול ברמת הגולן, לראות איפה הייתה המלחמה ולראות מקומות שנכבשו על ידי הצבא. ראינו כל מיני טנקים וסימנים של מלחמה.

אחרי שהשתחררתי מהצבא, התחתנתי ועברתי לגור בקריית מוצקין. את בן זוגי הכרתי בחבורת הצעירים שאיתם ביליתי בטבעון. התחלתי לעבוד כמורה במשרד החינוך. מקום העבודה הראשון שלי היה בבית ספר בעכו שלמדו בו ילדים מאוכלוסיות מוחלשות. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם ילדים ממשפחות ממעמד כלכלי נמוך. כמובן שההוראה הייתה שונה לגמרי ממה שחוויתי בקיבוץ. היא הייתה הרבה יותר רשמית מהקיבוץ, אבל אהבתי מאוד להיות מורה. אהבתי מאוד את העבודה, ההוראה, והילדים. התלמידים שלי תמיד אהבו אותי. היה לי קשר טוב מאוד עם התלמידים. הייתי מורה שיודעת להחזיק כיתה ותמיד נתנו לי את הכיתות הכי בעייתיות כי ידעו שאני יכולה להשתלט על הכיתה וליצור יחסים טובים של ידידות, כבוד ולמידה.

אחרי שנה נולד בני הבכור שגיא ועברתי לעבוד בבית ספר בקריית ים, מקום בו עבדתי הרבה שנים. בזמן הזה נולדה בתי השנייה אורלי. אני זוכרת שבתקופה זאת כל מורה הייתה אחראית להכנת טקס לחגים ואירועים. זאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת.

אחרי שנולדה בתי הקטנה דגנית, התפטרתי ממשרד החינוך וחזרתי לגור בישוב בו גדלתי בילדותי, קריית טבעון. בשנים הראשונות לא עבדתי, רק גידלתי את הילדים ודאגתי לבית. בשנת 1990 כשהתחילה העלייה הגדולה מרוסיה, נוצר צורך במורים ופנו אליי ממשרד החינוך שאחזור לעבודה ואעבוד כמורה באולפנים לעברית. נכנסתי לעבודה עם חששות, כי לא הכרתי את סוג העבודה הזה ולא היה זמן לעשות השתלמויות כי היה צורך להתחיל לעבוד בדחיפות. למדתי את המקצוע תוך כדי עבודה. עבדתי במסגרת האולפנים 13 שנים בסוגים שונים של אולפנים – של מהנדסים, רופאים. עבדתי גם באולפנים של צעירים בקיבוץ.

מאוד אהבתי את העבודה באולפנים, והכרתי שם אנשים מכל מיני ארצות. היה מעניין מאוד ללמד אותם ולשמוע מהם על החיים שלהם בארצות מהם באו. כל מחזור של אולפן היה חמישה חודשים והיה לי סיפוק אדיר מהעבודה – קיבלתי קבוצה של אנשים שלא ידעו מילה אחת בעברית וכעבור חמישה חודשים סיימתי עם אנשים שיכלו לדבר, לקרוא ולכתוב בעברית. אהבתי מאוד לספר להם על הארץ, החגים והמסורת שלא בתכנית הלימודים הרגילה.

כשהייתי בת שישים נולד נכדי הבכור יובל לבתי אורלי ולבת זוגה, גל. חיכיתי לו מאוד ובשנים הראשונות לחייו הייתי מאוד מעורבת בגידולו. טיילתי איתו, שיחקתי איתו, טיפלתי בו, דיברתי איתו. השתדלתי להיות נוכחת במסיבות בבית הספר ולראות אותו מופיע. בעיקר אהבתי מאוד לשוחח אותו כשגדל. היינו יושבים ומדברים והיה מספר לי דברים שאפילו לא היה מספר לאימהות שלו. הרגשתי שאני חלק חשוב מאוד בחיים שלו. בשנים האחרונות אני מאוד נהנית מהמוזיקה שהוא עושה (יובל מנגן על גיטרה).

כעבור הרבה שנים, נולדו לי עוד שני נכדים מבתי הקטנה דגנית ובעלה גולן, בן ובת שנולדו בהפרש של שנה ולמרות שקשה לי בגילי, אני משתדלת מאוד ליהנות גם מהם.

מאז שיצאתי לפנסיה הקדשתי הרבה תשומת לב לנכדים. באתי אליהם כל שבוע. בשנים האחרונות אני מוגבלת בתנועה ואני כמעט לא באה אליהם אלא מחכה שהם יבואו אליי בשבת ואז אני יש בי שמחה גדולה. מכיוון שאני מוגבלת בתנועה אני נמצאת רוב הזמן בבית. אני מעסיקה את עצמי בקריאה, בפתירת תשבצים ובצפייה בטלוויזיה ומחכה לשבתות שיבואו לבקר אותי ואז אני משתדלת מאוד לבשל להם אוכל שהם אוהבים.

המסר שלי לדור הצעיר הוא לאהוב בני אדם ולכבד כל אדם באשר הוא ולא משנה מה מינו, גזעו והעדפותיו, ולהתייחס אליו כבן אדם. אני זוכרת שכשעבדתי באולפנים היו גם תלמידים לא יהודים, והיו שואלים אותי איך את יכולה לאהוב אותם כשהם נוצרים או מוסלמים? הייתי אומרת שזה לא משנה לי מה הדת של האדם אלא איזה בן אדם הוא.

כשאורלי בתי סיפרה לי שהיא לסבית, נבהלתי ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. כשהיא סיפרה לי, אמרתי שאני לא מקבלת את זה ושאני לא רוצה שזה יהיה בבית שלי – אז בתי אמרה לי: "אז אני אעשה את זה בחוץ". אחרי חמש דקות אמרתי לה: "אני אוהבת ומקבלת אותך בדיוק כמו שאת". מהר מאוד הבנתי שזאת הבת שלי שאני אוהבת, אהבתי אותה לפני שידעתי ואחרי שידעתי, ואני אוהבת אותה באותה מידה. אין בעיני שום חשיבות למה היא מעדיפה בחיים שלה. אני מכבדת את ההחלטות שלה ואת הנטיות שלה. תמיד היו לי יחסים טובים עם בנות הזוג שלה.

הזוית האישית

יובל הנכד המתעד: היה לי כבוד וכיף גדול לדבר עם סבתא ולשמוע את סיפורה. סבתא חיה בבית קטן וגינה גדולה בטבעון. דרך השיחות אנחנו מחיים את העבר, את קשרינו, נהנים לומדים ופשוט מקשיבים… אני מתפעל מהערכים שעומדים בבסיסה של סבתא. הם אולי לפעמים נשמעים לי כמובן מאליו, ברורים… ידידות ואחווה, קבלה ואהבה, כבוד לאדם… אבל למעשה – הם לא מובנים כלל. אני מאוד מקווה שכולכם נהנתם מהסיפור. הנכדים והנינים שאולי יקראו את זה – אז בהצלחה לכם, רק בריאות שלום…

והנה מסר לעולים החדשים: thank you! peace n love! shalom – שלום, אַהְלַן أَهْلً, קאקדילה, להתראות!