מאגר סיפורי מורשת

שמי עדי יגן, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להשתתף בתכנית עם סבתא של מרים יגן ולתעד את סיפורה המרתק שהתחיל בלידתה במחנה הריכוז בלוב.

סבתא מרים מספרת

שמי הוא מרים יגן (בעבר גלאם) נולדתי בשנת 1943 במחנה ריכוז ג'אדו בארץ לוב בעיר בנגאזי. הורי היו ברוך ורחל גלאם.

הורי חיו בעיר בנגאזי. הם חיו בנמל, היה להם בית מעל הים. היו להם חיים טובים, עד שהתחילו הפרעות.

בשנת 1944 התחילו הפרעות ביהודים. האיטלקים עשו ברית עם הלובים, ואז התחילו להתנפל על כל היהודים. ההורים שלי בדיוק התחתנו אז. היגלו את המשפחה שלהם ולקחו אותם למחנה ריכוז.

אני נולדתי במחנה ריכוז, וגם שם הם עשו פרעות ביהודים: נתנו להם שאריות של מזון רקוב ומקולקל, עם המון מחלות. אבא שלי עבד, בעבודות כפייה… ואז אני נולדתי במחנה הריכוז. לא רשמו אותי כשנולדתי בגלל שפחדו שאם ירשמו אותי, יהרגו אותי. אבא שלי פחד ללכת להודיע על כך שנולדתי. אז בכל יום במקום בו סבתא שלי גרה, היו מסתרים אותי בחדר, שהיו בו שאריות בדים, כל פעם במקום אחר, פעם אצל הדודה, פעם אצל הסבא. כך הסתירו אותי, אבל כשהיה מגיע הלילה והיה חושך וכנראה שכתינוקת היייתי מתחילה לבכות, אבי סיפר לי שכל הלילה, הוא היה מחזיק אותי על הידיים, כי ידע שאני מפחדת מהחושך. ככה עברו שנתיים וחצי. כמה פעמים רצו להרוג את ההורים שלי, אבל אבי היה חכם, הוא היה תופר לנאצים חליפות, אז הם לא הרגו אותו, אבל היו ממשיכים להכות אותו.

העלייה לישראל באונייה גלילה

אחרי שחזרנו מהמחנה ריכוז, אבא שלי קנה לנו בית. אחרי שנה, היגיעו נצידי הסוכנות, הציונים מישראל, לקחת אותנו לארץ. הם היו שליחים שאירגנו את העלייה. עלינו באוניות לארץ. לאונייה שלי קראו גלילה. לקחו אותנו אחרי המלחמה. כשהייתי באונייה, הייתי חולה מאוד. שטנו באוניות והגענו לחיפה.

היגיעו משאיות ולקחו אותנו להתגורר באוהלים. כל משפחה קיבלה אוהל. לכל משפחה נתנו כל מני מצרכים, ראשונים. היינו כמו פליטים. בהמשך העבירו אותנו לגלילות. בגלילות, התקדמנו, עברנו לגור בצריף.

בית הספר

בגיל שש הלכתי לבית ספר ולמדתי בבית הספר ויצמן. הייתה לי מורה שקראו לה רונה. הייתי תלמידה חרוצה. בבית הספר כולנו היינו חברות. הייתי תלמידה אחראית והייתי טובה בספורט. תמיד הייתי נפגשת עם חברות אחרי הלימודים בבית ספר ומשחקת איתם קלאס ובחבל וכל מני משחקים בחוץ.

גיל ההתבגרות שלי

כשנולדה מדינת ישראל, זו הייתה חוויה גדולה. כולם שמחו והיה יום העצמאות. אני ואחותי הלכנו לרקוד בכל מני מקומות. פעם בשבוע היינו יורדות לתל אביב. היינו הולכות קונות בד והולכות לתופרת והיא הייתה תופרת לנו שמלה בכל פעם. היו לי הרבה חברות וחברים כנערה. היינו נפגשים כל פעם בהרצליה, בקפה וייץ ושם היינו שותים קפה והיינו רוקדים ריקודי עם.

היו לי הרבה תחביבים וחלומות, אך אבי לא הסכים לי. המורה שלי הציע לי, אחרי שסיימתי  את לימוגדי הבגרויות שאלך ללמוד, אך אבי התנגד ואמר שאיני יכולה ללמוד, כי אני צריכה ללכת לעבוד ולהביא כסף הביתה.

האהבה הראשונה שלי הייתה עם בחור חייל שאהבתי, אבל הוא היה חייל צעיר. אבי לא הסכים שנמשיך לצאת אם אנחנו לא מתחתנים. הבחור היה צעיר מאוד והוא עוד לא יכול להתחתן עכשיו, כי אין לו בית אין לו עבודה – כלום. אבא שלי אמר שאם הוא ימשיך להיות איתי, הוא יהיה חייב להתחתן, אז נאלצתי להיפרד ממנו.

היכרות ונישואים שלי ומשפחתי

אני ובעלי הכרנו בדרך לכפר סבא בנסיעה באוטובוס. הלכתי לבקר את סבתי ושכחתי איפה היא גרה. זו הייתה הפעם השנייה שאני הולכת אליה, ולא זכרתי  את הדרך. אז הגעתי לקיוסק של הדוד שלי שם ואצל  הדוד שלי עבד בחור צעיר, שלמד בבית ברל. הבחור הראה לי את הדרך וכך הכרנו.

למחרת, הוא קבע להיפגש איתי. הגעתי לשם עם שמחה אחותי, והוא לא ידע אם מי מאיתנו לצאת איתה או איתי?  אז הוא קבע עם שתינו לבוא לבית קפה בהרצליה. באנו נפגשנו שתינו והוא בחר בי. שמחה אחותי נעלבה. היא רצתה שהוא יבחר בה.

התחתנו לאחר שנתיים שהיינו ביחד. באולם שאינו גדול, הנקרא "בית האזרח". לאחר מכן גרנו ברעננה בחדר אחד ובתי הבכורה, אביטל, נולדה שם. לאחר שלוש שנים אייל נולד ולאחר עוד שלוש שנים עופר נולד ואחרון חביב ערן נולד. האירועים המיוחדים שהמשפחה חגגה בהם היו החתונות של הנכדים הילדים שלי. לכולם היו חתונות יפיפיות שהייתי רוצה לזכור אותם תמיד.

הזוית האישית

סבתא מרים: היה מאוד מהנה לעשות עבודה עם הנכדה שלי. הרגשתי שנזכרתי בהמון דברים מעניינים מהעבר וזה שימח אותי.

עדי: מאוד נהנתי לשמוע דברים על עברה של סבתי. אהבתי להקשיב ולגלות דברים שלא ידעתי עליה.