מאגר סיפורי מורשת

שלום קוראים לי מרים פרטוש סבתא של הדס, נולדתי בשנת 1944 בגבעת שמואל לבית משפחת בלוקה.

ואני כאן כדי לספר על עלייתם של הורי מאלג'יר לארץ ישראל. שני הורי נולדו וחיו בעיר גרדיה, שבחבל מזאב, שבאלג'יר. היהודים והערבים חיו באזורים שונים, ולא התערבבו אחד עם השני. כשסבתא שלי מלכה אלבז, עלתה לכיתה א' היא התרגשה מאד. אבל אחרי כמה חודשים, אלג'יר נשלטה על ידי הנאצים, וסבתא גורשה מהכיתה. סבתא שלי זוכרת את זה כאירוע מאד קשה, היא סיפרה כך: "אני מאד אהבתי ללמוד, והתאכזבתי שאסרו על היהודים ללכת ללימודים".

לכל משפחה בגרדיה, היה בית עם כמה קומות וחצר גדולה, וכל המשפחה המורחבת היתה גרה ביחד. לכל בית היה מחסן שבו אחסנו חיטה, תמרים, זיתים ועצים או גללי בהמות – להסקה וחימום בחורף. באלג'יר הבנים למדו בבית ספר לבנים, והבנות בבית ספר לבנות. אחרי בית הספר הבנים והבנות היו משחקים ביחד.

כאימא שלי, מלכה, הגיעה לגיל 14, הגיע הזמן שלה, לפי מנהגי המקום להתחתן. ביום החתונה הלבישו אותה בשמלת כלה, ואז כל המשפחה ליוותה אותה בשירים ונרות לבית של החתן, סבא אליהו בלוקה. באותו היום נערכה החופה, ובמשך שבוע ימים חגגו לחתן ולכלה. כבר ביום החתונה, אימא שלי, מלכה עברה לגור בבית המשפחה של בעלה, אבא שלי, אליהו בלוקה, למשך חמישה חודשים. לאחר חמישה חודשים, הודיע הרב של בית הכנסת, שיש לו 20 פספורטים, ומי שרוצה, ויכול להתארגן לעזיבה תוך שבוע, יוכל לעלות לארץ ישראל. סבא אליהו בלוקה, היה ציוני נלהב, ומיד נרשם. היינו היהודים הראשונים שעלו מאלג'יר לישראל.

בתאריך ה-3.12.1943, ההורים שלי, מלכה ואליהו בלוקה, יצאו  גרדיה, לכיוון עיר הבירה אלג'יריה, כל יהודי העיר הגיעו להיפרד מהם וליוו אותם לאוטובוס. לקח להורים שלי יום וחצי להגיע לאלג'יריה. כשהם הגיעו לשם, הם חיכו חודש ימים לאונייה צרפתית, שתיקח אותם למצרים. בזמן הזה ההורים שלי גרו במעון "בית עולים" ובו לימדו אותם שירים בעברית. לאחר חודש, בסוף חודש דצמבר, הגיעה האונייה "לרידו". ההורים שלי היו "טרמפיסטים", והיו אמורים להגיע עם האונייה, עד למצרים.

הזמן שבו קרו הדברים, הוא במלחמת העולם השנייה, האונייה הייתה אמורה להגיע תוך חמישה ימים למצריים, אבל בגלל שזה היה מצב מלחמה, הנסיעה התארכה לעשרה ימים. בכל יום היו עושים להם תרגילי פינוי באמצעות סירות הצלה, למקרה ותהיה הפצצה אווירית. ההורים שלי לא היו מודעים  לגמרי לסכנות בדרך, כמו מוקשים ימיים, וסכנות מהצבאות היריבים, והם בעצם נחשפו לזה, רק אחרי שהגיעו לנמל "פורט סעיד" במצרים. מנמל "פורט סעיד" העבירו אותם במשאיות למחנה של האנגלים. הסבלים העמיסו את כל הציוד שלנו על משאיות, גם ההורים שלי, הוסעו במשאית. נהגי המשאיות היו קצת שיכורים, למזלם הרע של הורי, המשאית שבה היה הציוד שלהם, התהפכה, כל הספרים, כלי הבית והשטיחים צללו אל מעמקי הנילוס. כשהורי הגיעו למחנה של האנגלים, היה כבר לילה, הם קיבלו מהם ארוחת ערב, ואחרי זה הם ישבו כל הלילה, וחיכו נרגשים לבוקר שיבוא. בבוקר העלו את הורי לרכבת שהביאה אותם למחנה עתלית שבארץ ישראל.

תמונה משפחתית של סבתא מרים בילדותה – מימין

הורי הגיעו לעתלית בינואר 1944, בלילה גשום וקר. האנגלים ערכו להם ביקורת דרכונים מאד קפדנית, למרות שהם עלו בעלייה לגאלית-חוקית, והיו להם דרכונים צרפתיים מסודרים. לאחר הבדיקה נתנו להם לנוח בבתי-פח שנקראו פחונים, אבל בגלל הגשם שירד הם לא הצליחו להירדם. בבוקר הורי קיבלו ארוחת בוקר ואז לקחו אותם לעשות חיסונים נגד מחלות, שמאד כאבו.

הורי היו בעתלית שלושה ימים, ומשם העבירו אותם יחד עם כל מי שעלה מאלג'יר, ל"בת-גלים" שבחיפה, שם היו "בבית עולים", שזה כמו מוסד קליטה. הורי היו "בבת גלים" ארבעה חודשים מחודש ינואר ועד לפסח, בזמן הזה לקחו אותם לטיולים במקומות חשובים בארץ ישראל. ומשם הורי עברו ל"גבעת יהודה" שנקראית היום גבעת שמואל. שם הורי גרו ביחד עם משפחה נוספת בדירה של שני חדרים, עם עוד משפחה, שעלתה מאלג'יר. בזמן הזה גבעת שמואל היתה מלאה בפרדסים, לא היה חשמל, ולכן הם השתמשו בעששיות לתאורה. אבא שלי חיפש מקום עבודה, ונתנו לו לעבוד בקטיף תפוזים.

אימא שלי, מלכה, גילתה באותו הזמן, שהיא בהריון ראשון, בו היא נשאה אותי בבטנה. אני מרים פרטוש, בתם הבכורה של אבי ואמי – מלכה ואליהו בלוקה. אני, מרים, נולדתי בבית חולים "הדסה" שבתל אביב, ב-10 לאוגוסט 1944, אימא שלי, מלכה היתה בת 15 וחצי כשילדה אותי.

הזוית האישית

מרים פרטוש: שלום, אני סבתא של הדס, אני רוצה לומר, שמאד נהניתי מהחוויה המשותפת. "המשימה" בעצם נתנה לנו "זמן איכות" ביחד – של סבתא ונכדה. ואני חייבת לציין שלמרות שהקשרים שלנו חזקים, זה הוסיף עוד מימד של קרבה וחיבור בין שתינו – ועל כך התודה!