מאגר סיפורי מורשת

שמי רון, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתי במאגר המורשת של התכנית. לסבתא שלי קוראים מרים (מירי) זילברשטיין. היא נולדה בשנחאי, סין בתאריך 3.8.1944. לאבא שלה קראו שאלתיאל הירש ולאחר מכן בחייו הוא עיברת את שם משפחתו לעופר. הוא נולד ברומניה. אימא שלה נולדה באוסטריה בשם אלישבע אליזבת כהן וכאשר התחתנה שינתה את שם משפחתה לעופר. הסיבה שהוריה הגיעו מאירופה לסין היא, שכאשר היטלר סיפח את אוסטריה לרייך הגרמני הם הבינו שחייהם יהיו בסכנה אם הם ישארו שם, לכן הם ניסו לברוח מאירופה, אבל הרבה מדינות דרשו אשרות-כניסה על מנת לאפשר להגר אליהן ולהוריה של סבתי לא היו אשרות, לכן הם נמלטו לסין, מדינה שלא דרשה אשרות-כניסה וזו הסיבה שסבתא שלי נולדה שם.

תקופת הילדות והנעורים

סבתא שלי למדה בגן ילדים יהודי בסין והיא זוכרת שהייתה לה חברה סינית שגם כן הייתה איתה בגן. היא זוכרת שהיא הייתה משחקת ברכבות חשמליות עם אחיה הגדול ממנה בשלוש שנים. בפברואר של 1949 היא ומשפחתה עלו למדינת ישראל, פה היא בילתה את שאר ילדותה. היא חיה במעברה בחולון. היא זוכרת שהחיים במעברות לא היו קלים. האקלים היה קשוח, היה מחסור במים, בשר, חלב ומזונות אחרים, למעט מאוד אנשים היו מכוניות פרטיות וטלפונים והרבה אנשים חיו בצפיפות גדולה מאוד בגלל הכמות העצומה של העולים החדשים שהגיעו אז לארץ. הממשלה סיפקה תלושים לקניית מצרכי מזון חיוניים לפי מספר הנפשות במשפחה בגלל המחסור.

כשהיא הגיעה לארץ, סבתא שלי לא ידעה לדבר עברית ולכן היא הייתה צריכה ללמוד לדבר עלי ידי האזנה לגננת שלה ולילדים האחרים בגנה. סבתא שלי הלכה לבית ספר והייתה תלמידה מצטיינת, הלימודים היו מאוד חשובים לה. בתקופת נעוריה סבתי הצטרפה לתנועת נוער בשם הנוער העובד והלומד. היא ושאר בני הנוער היו נפגשים במקום הנקרא "הקן" והם גם היו יוצאים לטיולים שהיוו סוג של גיבוש לילדים. טיול אחד שזכור לה במיוחד היה המסע לתל חי ביום תל חי (י"א באדר). היא מספרת שהם הלכו בגשם וברוח במשך יומיים עד שהגיעו לתל חי. הם ישנו בלילה ברפת נטושה באחד הקיבוצים בסביבה, שם הם ישנו על חציר ואבן שהיו על הרצפה.

חייה הבוגרים ועבודתה

לאחר שסיימה את בית הספר התיכון סבתא שלי למדה באוניברסיטת תל אביב, וכשהיא סיימה את לימודיה לתואר ראשון היא גם למדה כדי לקבל תעודת הוראה. בגיל 21 היא הפכה להיות מורה לספרות ולשון עברית בבית ספר תיכון בחולון. היא הייתה לוקחת את תלמידיה לפעילויות מחוץ למסגרת בית הספר כמו לקחת אותם למחזות בבימה, לקחת אותם להרצאות שלא היו קשורות לנושא שעליו הם למדו ופעולות אחרות שלא היו נדרשות על ידי בית הספר.

ב-1970, כאשר היא התחתנה עם סבא שלי, היא הפסיקה לעבוד עבור שכר ובמקום זאת עזרה לתלמידים בכך שלימדה אותם לקראת בחינות באוניברסיטאות ועזרה להם לכתוב עבודות סמינריוניות, לימדה עולים חדשים שלא ידעו איך לדבר עברית, וגם עזרה לתלמידים בתיכון שהתקשו בהבנת הנקרא והנשמע.

בשנת 1980 סבתי עברה עם שלושת ילדיה לארצות הברית, שם הם חיו במשך עשר שנים ולאחר מכן חזרו לחיות בארץ. לאחר שחזרה היא עזרה עם חלק מכתיבת המסמכים והמכתבים בחברה של סבא שלי בשם "צינומטל". בנוסף היא גם התנדבה במספר ארגונים שונים על מנת לתרום לחברה. בזמן שהייתה בארצות הברית היא עזרה להקים ארגון בשם "נשות ויצ"ו", היא התנדבה במשך 20 שנים בארגון נשים ציוניות בשם "נשות הדסה" והתנדבה גם על ידי הדפסת סיפורים בכתב ברייל עבור עיוורים. עוד דרך בה סבתא תרמה לחברה היא הרצאת הרצאות עבור האגודה לסוכרת. בהרצאות אלו היא עזרה להסביר להם כיצד להתמודד עם סוכרת וגם הסבירה לאנשים עם סיכון לסוכרת כיצד להימנע מהמחלה (הייתה לה הכשרה רפואית ברמה נמוכה ולכן היא הייתה יכולה להסביר בנושאים כאלו). במהלך השנים היא קיבלה מספר תעודות הוקרה והערכה עבור מעשיה למען החברה. סבתי עוזרת לכל דורש כי היא מאמינה שעזרה לזולת היא ערך עליון ושכל אדם צריך לעזור לחברו על מנת להצליח כחברה אחת גדולה.

בניית הנישואים והמשפחה כיום

סבתא שלי הכירה את סבא שלי ביוני 1970. היא הכירה אותו כאשר חיפשה ספר מסוים בחנות ספרים ושאלה אדם אם הוא יכול לעזור לה למצוא אותו. הוא הגיב שלמרות שהוא אינו עובד שם, הוא יעזור לה לחפש. הם חיפשו את הספר ביחד ולאחר מכן מצאו אותו. בזמן שהם חיפשו התפתחה להם שיחה מעניינת ולכן האדם החליט להציע לה לשתות קפה בבית הקפה הסמוך לחנות. הם הלכו לשתות קפה ודיברו. חודשיים לאחר מכן הם התחתנו. שנה לאחר הנישואים נולד להם בנם הבכור אייל, אחריו נולדה טלי, אימא שלי, ולבסוף נולד לה בנה הצעיר ביותר – דני. לאחר מכן בחייה נולדה לה גם נכדים. לאייל נולדו שני ילדים: ליה, המבוגרת יותר ובן, הצעיר. לטלי נולדו שלושה ילדים: אחי הבכור יונתן, אחי האמצעי אורי ואני. גם לדני נולדו שלושה ילדים: איידן, המבוגר ביותר, בריידי, הבן האמצעי וקופר, הבן הצעיר ביותר. כיום אנחנו מקיימים יחדיו ארוחות שישי כל שבועיים ויוצאים לשיט כל חמש שנים לכבוד יום הולדתה.

תחביבים ועיסוקים כיום

כיום לסבתא שלי יש מגוון רב של תחביבים. היא אוהבת לרקוד ריקודי עם, אוהבת לשיר בציבור שירים עבריים, היא אוהבת להאזין להרצאות, וכן להשתתף בחוג קריאה. היא אוהבת להשתתף בקורסים לבישול וגם לבשל, במיוחד אוכל בריא וטבעוני, שמקורו בעדות אשכנז. עוד אחד מתחביביה הוא למידת שפות. היא מדברת מספר שפות כגון: אנגלית, גרמנית, יידיש, צרפתית, ספרדית והונגרית. היא ממשיכה גם היום להתנדב במספר עמותות וקבוצות שונות ולעזור לאנשים הזקוקים לעזרה בכל תחומי החיים.

מסר לדור הצעיר

המסר של סבתי לדור הצעיר הוא שאין שום עתיד בלי עבר. היא אומרת שכולם, ובייחוד הדור הצעיר, צריכים לדעת את הסיפור של אבותיהם ושל אבות אבותיהם ולכבד את מורשתם על מנת לבנות לעצמם ולאחרים עתיד טוב.

לדעתה, המנהגים שלנו, אורחות חיינו, הערכים על פיהם אנו חיים, מושתתים על המורשת העוברת בכל עם מדור לדור, ובלי המורשת הזו לא תהיה לנו תרבות אשר ייחודית לנו.

חפצים העוברים בירושה

יש לסבתא שלי מספר חפצים העוברים בירושה. הראשון הוא זוג פמוטים העשויים מכסף בעלי חריטות בעלות סגנון סיני. חפץ שני: אימא שלה הורישה לה זוג עגילי פנינים וגם מניפה העשוייה חטים של פיל. בנוסף יש לה גם מניפה שעשויה מנוצות יען. עוד דבר שהיא קיבלה בירושה הוא פודריה שהיא ירשה מאימא שלה בגיל צעיר. לבסוף היא קיבלה מספר רהיטים סינים עם חריטות אשר מתארות קרבות גדולים ואגדיים. זו הייתה מסורת שאת החריטות הגסות והקשות יעשה האבא בעוד שאת החריטות הקטנות והפשוטות יעשו הילדים.

הזוית האישית

רון הנכד המתעד: היה לנו כיף גדול לעבוד ביחד על התכנית הזו. סבתא שלי סיפרה לי סיפורים מעניינים מהימים הרחוקים בהם היא עצמה הייתה ילדה קטנה ולמדתי ממנה הרבה דברים חדשים עליהם לא ידעתי. נהניתי ללמוד דברים חדשים שלא ידעתי על העבר שלה תולדות המשפחה שלי וזו הייתה חוויה נהדרת ומעניינת מאוד בשבילי. סבתי נהנתה מאוד לבלות איתי זמן איכות במהלך הכנת הסיפור הזה, בנוסף היא שמחה שהייתה לה הזדמנות לספר לי את ההיסטוריה של משפחתנו (למדתי דברים שלא הייתה לי הזדמנות אחרת ללמוד אודותיהם).