מאגר סיפורי מורשת

שמי מריסה דחייה, אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי, בחרתי לספר דווקא על סבתא שלי, שהיא דמות מרכזית בחיי מהרגע שנולדתי. סבתא היתה איתנו תמיד, תמכה, דאגה, עזרה והיתה לצידי. הסיפורים שהיא סיפרה לי גרמו לי להבין כמה צריך להעריך את סבא וסבתא שלנו ולהגיד תודה על כל הערכים שקיבלנו מהם. במיוחד מסבתי למדתי מהי השקעה וכמה צריך לעבוד קשה בשביל להצליח.

הילדות של סבתא מריה

סבתא מריה נולדה בשנת 1948,(כיום היא בת 74), היא נולדה בבלארוס, כילדה בכורה למשפחה של שני ילדים (היא ואחיה). לדברי סבתא הילדות שלה הייתה מעניינת, לא היה אינטרנט, טלפונים, רק כשהיא הגיעה לגיל 14 היא קיבלה את הטלפון הראשון שלה וההורים שלה קנו את הטלוויזיה הראשונה לביתם. בזמן הפנוי שלה היא הייתה קוראת הרבה ספרים ואהבה מאוד ללכת אחרי בית הספר, לספרייה העירונית, שהייתה ליד בית הספר שלה. בנוסף סבתא שלי הייתה הולכת לכל מיני חוגים כגון: ריקוד, סריגה, היא הייתה שרה במקהלה בבית הספר.

סבתי ידעה שהיא צריכה ללמוד ולהצליח בלימודים, מכיוון שהיא יהודיה. כל מי שהיה יהודי במדינת בלארוס – לא התקבל לאוניברסיטה עם הציונים נמוכים. סבתא שלי מאוד אהבה ללמוד מתמטיקה וכימיה כי אלה היו המקצועות  הכי מאתגרים וקשים בבית הספר שבו היא למדה, אבל היא לא אהבה בכלל את שעורי הספורט, כיוון שבשיעורים האלה היו הרבה ריצות וסבתא שלי לא אהבה לרוץ.

סבתי אהבה לשחק בתופסת, שחמט, אהבה לפתור חידות ופזלים, לשחק עם גולות וגוגואים, בקלאס, לשחק עם אחיה בכדורסל ולרכוב על האופניים שסבא וסבתא קנו לה ליום הולדת ה-10 שלה.

בשנת 1967 סבתא שלה נפטרה, היה לה ולמשפחתה מאוד קשה כי היא אהבה אותה מאוד.

משפחתה של סבתא עברה את מלחמת העולם הראשונה והשנייה והם הצליחו להנצל, אבל הם היו צריכים לעזוב את העיר שגרו בה ולעבור לגור בעיר אחרת, כיוון ששם היו משפחות נאצים בכל מקום.

סבתא וסבא שלה היו קונים לה הרבה דברים: השעון הראשון, הטלפון הראשון והאופניים הראשונים. הם גם עזרו לה מאוד בשיעורים ובנקיון הבית, כי להורים של סבתי לא היה מספיק כסף, רק אבא שלה עבד והיה מאוד קשה מבחינה כלכלית, לכן סבתה וסבה עזרו להורים שלה.

סבתי בילדותה

סבתא שלי גם מאוד האהבה לסרוג ולתפור לעצמה ולמשפחתה: שמלות, בגדים, כובעים, כפפות לחורף, שמיכות וגרביים. היא הייתה עושה זאת גם כתחביב, אבל גם כי לא היה מספיק כסף לקנות את כל מה שהיא ומשפחתה היו זקוקים לו.

כל שנה בקיץ סבתא שלי הייתה נוסעת לסבה וסבתה שגרו בפולסק שבבלארוס, אצלם היא הייתה שטה בסירה באגם שהיה ליד הבית שלהם עם אחיה, שם היא הייתה פוגשת את הדודים והדודות שלה. לסבתה היה בית פרטי עם גינה גדולה ששם היא גידלה צמחים וירקות, סבתי ואחיה היו עוזרים לה בעבודות הגינון.

עבודת החלומות של סבתא

סבתא שלי מאוד רצתה להיות רופאה, כדי להגשים את החלום של אמה. אימא שלה למדה רפואה באוניברסיטה, אבל בזמן הזה התחילה המלחמה והמשפחה שלה החליטה לעזוב את הארץ והעיר שגרו בה ולעבור לבלארוס, לכן היא לא סיימה את לימודיה באוניברסיטה לרפואה. בגלל זה סבתא שלי רצתה ללכת ללמוד רפואה, כדי לזכור את אימא שלה שאותה אהבה מאוד ולסיים מה שאימא שלה התחילה ועקב המלחמה שלא  הצליחה לסיים את לימודיה.

סבתי למדה שבע שנים בבלארוס רפואה והיתה מנתחת בבית חולים ידוע בעיר שלהם. היא עבדה שם במשך עשרים וארבע שנים, כשעלתה לארץ בגיל 50 (יחד עם סבי ואבי) היא הייתה חייבת ללמוד פה בארץ, עוד שלוש שנים, כדי לקבל תעודת רופא לעבודה בישראל. מכיוון שהייתה בגיל בוגר (50) לא קיבלו אותה לעבודה כמנתחת. היא התקבלה לעבודה בבית חולים "אסותא" בתל-אביב, שבו היא עובדת עד היום הזה.

אני מעריצה את הכוחות של סבתי, היא נאלצה לעבור מדרגה גבוהה של מנתחת בכירה בבית-חולים לניקוי -בתים. אבל, היא הייתה נחושה וחרוצה כדי להשיג את מטרתה והיא הצליחה!!  וקבלה לבסוף משרה בבית-חולים "אסותא" בתל אביב כרופאה כללית.

הסיבות לעליית סבתי לארץ

סבתי יחד עם סבי ואבי עלו לארץ בשנת 1996 מהסיבות הבאות:

א. הם היו ציונים ורצו לחיות בארץ-ישראל, במדינה יהודית והעצמאית.

ב. הרבה קרובי משפחה וחברים היו כבר בארץ והם רצו להתחבר אליהם.

ג. בעלה של סבתי, סבי ז"ל, היה מרצה באוניברסיטה ללימודי פיזיקה ומתמטיקה. מכיוון, שהיה יהודי לא נתנו לו  אפשרויות קידום. וגם המשכורת היתה נמוכה ביותר. סבתי, לעומת זאת, הייתה מנתחת בבית-חולים.

ד. המצב כלפי היהודים בבלארוס, מקום מגורי סבתי, לא היה הכי נעים. אומנם לא היו פרעות, אבל לא היה נעים להיות יהודי בבלארוס.

ה. המצב הכלכלי גם לא היה מזהיר. אומנם סבתי עבדה, אבל סבי ז"ל השתכר מעט מאוד והיה קשה ממשכורת אחת לחיות וגם לתמוך באבי שלמד רוקחות באוניברסיטה.

העלייה של סבתי לארץ

בקיץ 1996, אחרי שאבי סיים את לימודיו באוניברסיטה, משפחת סבתי, בעלה ואבי, עלו לארץ. ששם התגוררו מויטיפסק הם עלו על אוטובוס מלא יהודים, שהביא אותם לשדה התעופה בבלארוס. שדה התעופה היה עמוס מאוד, טיסות רבות היו באותו יום ובעיקר טיסות לארץ ישראל. היה צפוף ולא נעים, בנוסף הם היו עם הרבה מזוודות וחבילות ולבושים בבגדים חורפיים וחמים בשני מעילים לפחות. בשדה התעופה, עקב הצפיפות הרבה, היה חם מאוד והם היו צריכים להוריד את המעילים ולסחוב בידיים בנוסף על כל המזוודות והחבילות.

סוף סוף – הטיסה יצאה לכיוון ארץ-ישראל.

הם נחתו בשדה התעופה "בן גוריון", שבו חיכו להם קרובי המשפחה שהתגוררו בארץ ולקחו אותם לביתם בכפר-סבא. שלוש שנים הם התגוררו אצל קרובי המשפחה, מכיוון,שסבתי היתה צריכה לעבור מבחני קבלה לרפואה בעברית, והיא לא ידעה את השפה, לכן הקדישה זמן ללימודי העברית באולפן וזמן ללימודי הרפואה בעברית כדי להתפרנס, בתקופה זו בה למדה, סבתי עבדה בניקניון בתים.

לסיכום, סבתי היא דמות מופת עבורי, היא מסמלת אישה חזקה, שאפתנית ויחד עם זה סבתא נהדרת, רגישה ותומכת. אני מאוד אוהבת את סבתי ומקווה, שאני גם אלך בעקבותיה ואצליח בלימודים, אני רוצה להיות כמוה שאפתנית ודבקה במשימות.

הזוית האישית

הנכדה מריסה: היה לי מאוד כיף ומעניין לעבוד עם סבתא שלי. גיליתי המון דברים חדשים עלייה ועל המשפחה מהצד שלה. נהנתי בכל רגע שהייתי איתה ודיברתי איתה, ואני מאוד מודה שיצא לי לדבר ולשאול אותה את כל מה שרציתי לדעת עלייה. התהליך של העבודה היה מאוד מסקרן וגם הוא ממש קירב אותי ואת סבתי, אבל היו קשיים היה קשה למצוא זמן ששתינו היינו פנויות, כי אני כמעט כל יום באימונים והיא בעבודה, אבל בסוף מצאנו זמן לשבת ולדבר ואני שמחה מאוד שהייתה לי את ההזדמנות לעשות את זה איתה ולא עם מישהו אחר.

סבתא מריה: היה לי מאוד מהנה לעבוד עם נכדתי למדתי ולימדתי אותה המון, מקווה שיצא לי לעבוד איתה שוב בקרוב.