מאגר סיפורי מורשת

בפרס היא גדלה בבית קטן, הם היו שישה ילדים בבית אחד, עם שני הורים והיה להם די צפוף. אמא שלה לא עבדה באופן קבוע ואבא שלה היה רוכל (מוכר בדים ברחוב).כאשר עלו לישראל הם גרו בצריף בינוני בבית שאן, שהיה חם ולא נעים ומאוחר יותר עברו לבית קבע בתל אביב. כילדה, חג פסח הוא החג שהיה אהוב עליה. סבתא גם זוכרת שביום כיפור, הם היו יושבים כל היום בבית הכנסת. משחקי הילדות שהיו אהובים עליה הם חבל וקלס, ובפסח הם  היו משחקים באגוזי לוז. בילדותה אהבה ללמוד בבית הספר, אהבה את הספר  "עלי באבא" וגם אהבה לסרוג ולרקום. היו לה שתי חברות טובות: גבהר ונהוג. סבתא מרגלית התחתנה בגיל צעיר ולכן לא שירתה בצבא.

סבתא מרגלית נולדה בפרס בשנת 1941 ועלתה לישראל בשנת 1958, באותה התקופה שלט בפרס מלך שקראו לו "מוחמד רה זה שה טלווי" ("שה" בפרסית זה מלך). המלך לא היה יהודי אבל התייחס בכבוד ליהודים. למלך הייתה אישה במשך הרבה שנים, אך נולדה לו רק בת  אחת ולא נולדו לו בנים שימשיכו את שרשרת המלוכה, הוא התגרש מהאישה שלא הביאה לו בנים והאישה הזו עם הבת עברו למצרים, אח"כ הוא התחתן עם אישה אחרת והרבה שנים הוא חי עם האישה הזו, אך מימנה כלל לא היו לו ילדים, לבסוף הוא התחתן עם אישה שלישית, ממש צעירה, בגיל של הבת שלו, ומימנה נולדו לו בן ובת. כש"חומייני" עלה לשלטון בשנות ה70, המלך אשתו והילדים ברחו לארה"ב (חומני כמו החרק? סבתא עונה: אותו שם אבל רשע 🙂 ).

כשחומייני עלה לשלטון הוא הנהיג שלטון הרבה יותר חמור, שחייב את כל הנשים להיות צנועות ובאופן כללי הוא לא אהב את היהודים. מאז היו מספר ניסיונות לעשות הפיכה בשלטון בפרס (אירן) אך לא הצליחו, המלך נפטר, בת המלך, שהייתה מאוד נאמנה למולדת מרוב צער לבסוף התאבדה. הבן  של המלך עדיין בחיים והוא כיום כבן 70.

בשנות ה 40-50, בהם חיה סבתא מרגלית בפרס (אירן), היא גרה בעיר הבירה של אירן (טהרן) אבל בשכונה לא מפוארת, בבית פשוט, כי הם לא יכלו להרשות לעצמם יותר מזה. סבתא מספרת שהם היו גרים בבתים, על פי רוב בני קומה אחת עם חצר ענקית ובתוך החצר היו 4-5 בתים. לעומת זאת הייתה לה דודה בעלת אמצעים גבוהים יותר, שגרה בשכונה יותר טובה.

סבתא סיפרה שלדודה העשירה היה עץ תות ויחד עם הילדים שלה הם היו שמים סדין מתחת לעץ ומחזיקים , אחד הילדים היה נותן בעיטה בעץ והם היו אוכלים את התותים שהיו נופלים מהעץ.  משפחתה של סבתא חיה חיים דלים וקשים. כילדה היא עבדה מגיל מאוד צעיר. בגיל 7 היא עבדה בחופשות הקיץ כבייביסיטר ועשתה עבודות בית אצל משפחות מאוד עשירות (שטפה כלים, כביסה ושמרה על הילדים שלהם).סבתא מספרת שפעם אחת היא עבדה אצל משפחה מאוד עשירה, שהיו להם בתי קולנוע וחנות שטיחים ענקית. בכל שנה היא הייתה עובדת אצל משפחה אחרת, במשך מספר חודשים של חופשת הקיץ. הם היו עובדים אצל משפחות עשירות ומקבלים כמה מאות  טומען (המטבע שהיה נהוג בפרס אז) וישר היו נותנים להורים כי לא היה להם כסף.

באותה תקופה זה לא היה כל כך מקובל שנשים תעבודנה, זה אפילו נחשב לבושה ודבר לא נעים, אבל מי שהיה מאוד זקוק ולא היה לו ממה לחיות, כמו אמא של סבתא, היה עובד. סבתא מספרת על אמא שלה שהייתה יוצאת לעבוד מוקדם בבוקר ככובסת וחוזרת בערב, לא היו אז מכונות כביסה והיא הייתה משפשפת ותולה בידיים את הכביסה מהבוקר עד הערב, כמה פעמים בשבוע, מתי שקראו לה לעבוד. היא הייתה מקבלת קצת טומען ובאותו יום היא הייתה מאושרת, קונה חצי קילו בשר ותפוזים. אבל מכיון שלא היה הרבה כסף היא הייתה קונה תפוזים עם כתמים, חותכת את מה שרקוב, וממה שנשאר כל אחד במשפחה היה מקבל בערך חצי תפוז וכילדים הם היו מאוד מאושרים. כשקיבלו את התפוז. לפעמים אם הם (הילדים) היו מקבלים קצת טומען מההורים שלהם, ואז הם היו קונים מעין חתיכת ביסקוויט שהייתה עבורם ממתק והם היו מאוד מאושרים.

סבתא למדה בבית ספר, שבו לימדו אותם גם עברית. בחורף היה יורד שלג, וכילדים, אח של סבתא (אלי) וסבתא היו הולכים לבית הספר והשלג היה כל כך גבוה, שכמעט לא ראו להם את הראש. הם היו הולכים צמוד לקיר כי בבוקר היו מפנים את השלג מהגגות והם פחדו שהשלג ייפול עליהם.

פעם כשאחות של סבתא (טובה) הייתה בכיתה א', אלי (אח של סבתא) טובה (אחות של סבתא) וסבתא הלכו יחד לבית הספר, היה קר והיה הרבה מאוד שלג, ומה שנמס מהיום הקודם כבר הפך למים ומשני צידי הכביש הייתה סוג של תעלה וכל מי השלג היו עוברים בתעלה הזו. סבתא מרגלית שהיא האחות הבכורה במשפחה שלה  קפצה לצד השני של התעלה כדי לעבור את הכביש ולהגיע לבית הספר, סבתא והאחים שלה רצו שגם טובה(אחותה הקטנה של סבתא) תקפוץ, אבל היא הייתה קטנה ולא יכלה לקפוץ, אז אלי (אח של סבתא) וסבתא החזיקו לה את הידיים ורצו שהיא תקפוץ, אבל היא נפלה לתוך התעלה עם המים הקרים של השלג. במזל הם הצליחו להוציא אותה מהתעלה עם מי הקרח.

בבית הספר בפרס הייתה הפרדה בין בנים ובנות והייתה חצר של בנים לחוד ובנות לחוד, והיה מעבר, אבל לא היה נהוג לערבב בין הבנים לבנות, בכל זאת סבתא הלכה לתלמיד התורן ואמרה לו: "אחותי נפלה למים הקרים תעזרו לי תעזרו לי" ונתנו לסבתא להיכנס. הם קראו לשרת של בית הספר שעזר להם. בבית הספר היה חימום שקראו לו "בוחרי" (מעין תנור חימום שהיה עובד על נפט). רק לסבתא מרגלית ואחותה הקטנה טובה הרשו להיכנס לכיתה עם ה"בוחרי" לפני השיעור. הם ייבשו את כל הבגדים והנעליים של טובה הקטנה, ועד שהיה צלצול הם הצליחו להלביש לה בגדים יבשים.

"אייתוללה סייד רוחאללה מוסאוי ח'ומייני (בפרסית: ???? ???????? ?????? ????? ????? (מידע · עזרה), תעתיק מדויק: סיד רוחאללה מצטפוי מוסוי ח'מיני; 24 בספטמבר 1902 – 3 ביוני 1989) היה כהן דת מוסלמי שיעי ומנהיגה הפוליטי של המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979, שבה הורד מכיסאו השאה האחרון – מוחמד רזא שאה פהלווי. לאחר המהפכה שימש ח'ומייני בתפקיד המנהיג העליון – התפקיד החשוב ביותר במערכת הפוליטית של הרפובליקה האסלאמית החדשה. הוא החזיק בתפקיד זה עד יום מותו".

תשע"ו