מאגר סיפורי מורשת

ההורים שלי עלו מגרמניה בשנות ה 30 כחלוצים לקיבוץ תל יוסף הם השתתפו בבניית הארץ. אבא שלי היה חשמלאי ואחר כך עסק בתיקון מכונות רנטגן ואמי הייתה עקרת בית.

משם עברנו למושב ובשנת 1954 עברנו לקריית חיים. גרנו בדירה קטנה עם גינה קטנה. היו לנו במטבח כיריים קטנות ומקרר שעבד על קרח. מוכר קרח בא כל כמה ימים ומכר בלוק של קרח. לא הייתה לנו מכונת כביסה, כיבסנו ביד בקערה עם קרש כביסה, כביסה גדולה כמו מצעים שלחנו לכובסת. את החלב היה חלבן מוכר כל כמה ימים, חלב בכד לפי ליטרים וכך גם נפט. פעם בשבוע היה בא ערבי על חמור שמכר פירות וירקות.

התקופה הייתה תקופת צנע ולא השגנו כל מה שרצינו. אבא שלי היה מוכשר מאוד הוא ידע לתקן לפרק ולבנות כל דבר. שיחקנו בחבל, שיחקנו המון במשחקי כדור כמו למשל מחניים, עמודו, חמש אבנים מאבנים שמצאנו בדרך, נסענו לכל מקום באופניים כולל לבית ספר. יום לימודים נפתח בהתעמלות בוקר, הפעיל אותנו המורה להתעמלות, אחר כך נכנסנו לכיתות. בבית ספר הייתה משמעת, כיבדנו את המורים ופחדנו מהם. אחד העונשים המבישים היה לעמוד בפינה.

לא היו ממתקים בשפע כמו היום, אחד הממתקים שאהבנו היה קנה סוכר שקילפנו אותו ומצצנו את הסוכר ממנו. היינו קוטפים תות מעץ תות שגדל בגינה והיה מתוק כמו סוכרייה. לא היתה בבית ספר תלבושת אחידה.

בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני, כשהייתי בת שמונה, מלחמה שנגרמה בגלל הידרדרות במצב הביטחוני בין מצריים לישראל. לא היו אז מקלטים אי לכך חפרנו שוחה בחול, עשינו בבית "האפלה" – סגרנו את כל הפתחים בבית בבדים כהים כדי שלא יראו אור מבחוץ, זו הייתה לנו הילדים תקופה קשה ומפחידה.

בגדים חדשים קנו לנו פעמיים בשנה, לקראת החורף בראש השנה ובפסח לקראת הקיץ. קנו מכנסיים מידה יותר גדולה והצרו אותם שיתאימו גם לשנה הבאה. לא הייתה לנו טלויזיה אבל היה רדיו ושמענו חדשות, משחקי כדורסל וכו… לא היה לנו אוטו נסענו לכל מקום עם אוטובוסים. הלכנו הרבה לים לחוף קריית חיים. קראנו המון ספרים, הייתי מנויה לעיתון שנקרא "הארץ שלנו" היה לנו בבית אנציקלופדיות.

אני ומשפחתי

הזמרים האהובים עלינו היו אלביס פרסלי וקליף ריצרד. שמענו הרבה להקות צבאיות. לסרט הינו הולכים בשבת בערב האולם היה מלא ואנשים עישנו כל הזמן וצעקו במהלך הסרט.

היה כבוד רב בין הורים לילדים הייתה אז משמעת חזקה עשינו כל מה שאמרו לנו למשל בזמן ארוחות היינו צריכים לשבת בשקט כאשר ההורים דיברו וענינו רק כשפנו אלינו. לא היה לנו אוטו אז או שהיינו שהולכים ברגל לים או נוסעים לחיפה ולביקורים משפחתיים באוטובוס.

בשנת 1966 למדתי טכנאות רנטגן ובשנת 1968 התגייסתי לצבא ועבדתי כטכנאית רנטגן בבית חולים רמב"ם במשך שנתיים. בשנת 1970 התחנתי עם יואל ובשנת 1971 נולד לנו בננו ישי שהוא אבא של אורי – עמו אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. יש לנו שלושה נכדים בני שש, עשר ושבעה חודשים. הם גרים בחיפה במרחק חצי שעה נסיעה מאיתנו.

אנחנו מאושרים שאנחנו גרים במדינת ישראל עם כל המשפחה.

אחותי מכבסת בחצר הבית.

הזוית האישית

אורי טל: לי היה כיף זאת חוויה טובה ומלמדת על הילדות של פעם.