מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי

גאיה בן פורת מביאה את סיפורה של סבתא מירי צור פיזן

לידה עד גיל 12: ילדות במרוקו

נולדתי בשם מרי בוסקילה לפני 60 שנה בעיר קזבלנקה שבמרוקו. אני קרויה על שם סבתא שלי (אמא של אמא שלי). לאבא שלי, זכרונו לברכה, קראו יצחק ולאמא שלי קוראים סעדה. בבית דיברנו בצרפתית ובמרוקאית ובבית הספר היהודי למדנו עברית. היינו 13 ילדים וגרנו בבית גדול. לא היו לנו משחקי קופסה כמו שיש היום, ולא היתה טלוויזיה, אז שיחקנו בקלאס, בחבל ומחבואים. היינו גם משחקים בהצגות שהמצאנו. בשבתות היינו הולכים לפעילות של התנועה שנקראה "עונג שבת". היינו משחקים שם ומקבלים עוגות ספוג בטעם תפוז (אני זוכרת אותה בגעגועים) וגזוז.

אני זוכרת הרבה דברים מהילדות שלי במרוקו, וישנם 3 זיכרונות שמלווים אותי כל חיי במיוחד:

זיכרון ראשון: הסיפורים של המטפלת הערבייה

אמנם לא היינו משפחה עשירה, אבל גם אצל מעמד הביניים במרוקו היה מקובל להעסיק מנקות ומטפלות שחיו עם המשפחות. לנו הילדים היתה מטפלת שישנה איתנו בלילות. היא היתה כמעט בגילנו, ובטח בת לא יותר מגיל 13-14. היא הגיעה ממשפחה מוסלמית ענייה והיא לא הלכה ללמוד בבית הספר. אבא שלה היה מביא אותה אלינו ביום ראשון בבוקר ואוסף אותה בשבת. בלילות, לפני שנרדמנו, היא סיפרה לנו סיפורים מאד מפחידים. אהבתי אותה אך לפעמים כל כך פחדתי שהסיפורים היו נכנסים לחלומות שלי בלילה.

זיכרון שני: פסח

אצלנו בבית התכוננו לפסח כבר מפורים. עד פסח הבית היה צריך להיות מאד נקי. בדקנו אפילו בכיסים של מעילים וחולצות. לא היתה פינה בבית שלא הוברקה וסוידה. כשהגיע החג השתמשנו בכלים מיוחדים לפסח. היה ארון שנקרא "הארון של פסח". בערב החג היינו מעלים את הכלים הרגילים ומורידים את כל הכלים של פסח, וזאת היתה חגיגה של ממש.

היה לנו עוד מנה ג- שלא כמו היום, היו קונים לילדים בגדים רק פעמיים בשנה. בערב ראש השנה ובערב פסח. בערב ראש השנה היו קונים לנו בגדים לחורף ובערב פסח קנו בגדים לקיץ. כל אחד קיבל סט אחד מושלם- בגדים, נעלים, נעלי בית, פיג'מה, בגד לשבת. בגלל שהיינו הרבה אחים גם העברנו בגדים מהאחד לשני. בפסח אמא שלי הכינה תבשיל של בשר עם פטריות כמהין (טורפש). והפטרייה הזאת היא מאד יקרה אבל במרוקו היא היתה מצויה. אני זוכרת שכילדים מאד לא אהבנו את המאכל הזה כי לפטרייה היה טעם של חול ולא הבנו למה היא נחשבת למעדן.

זיכרון שלישי: לישון אצל המורה

למדתי בבית הספר היהודי – אליאנס. בכתה שלנו נהגו לדרג את התלמידות לפי ההישגים בלימודים- מהראשונה ועד האחרונה. מי שהובילה ברשימה במשך חודשיים או שלושה קיבלה ספרים במתנה, שזה נחמד, אבל היה פרס שבשבילי היה סיוט – לישון לילה אצל המורה. המורה שלי ומורה נוספת שגם היתה שותפתה לדירה – לקחו אותי לקרקס ואחר כך אליהן הביתה. אני חוששת שלא הצלחתי להירדם כל הלילה.

1969 – מתכוננים לעליה

לאחר מלחמת ששת הימים בישראל היתה אווירה פחות נעימה במרוקו. הרגשנו שזה הזמן לעלות ארצה. בהתחלה לא סיפרו לנו שעולים לארץ ישראל, רק ממש לקראת הנסיעה יידעו אותנו והיינו צריכים לשמור את זה בסוד כי זה היה אסור. מכרנו את הבית והתכוננו לנסיעה היטב. באותה התקופה היה אסור להוציא כסף ממרוקו ולאמא שלי עלה רעיון נהדר: היא פרמה את התפרים במעיל הכי ארוך שלה, הכניסה כסף לתוכו ותפרה מחדש. בבוקר הנסיעה התעוררתי מוקדם מאד מרוב התרגשות. היתה שמחה גדולה אך גם עצב כי נפרדנו מבני הדודים האהובים שלנו. מכיוון שלא יכולנו לעלות ישירות לישראל, עצרנו בצרפת, היינו במחנה מעבר בעיר מרסיי מספר שבועות ואז הגענו לארץ.

ישראל

הזיכרון הראשון, כמובן, הוא נמל התעופה בלוד. שאלו אותנו היכן נרצה לגור וביקשנו לגור בתל אביב. מכיוון שאנחנו משפחה גדולה, נזקקנו לשתי דירות זו לצד זו. לא היה משהו מתאים בשבילנו והיינו צריכים לחכות תקופה קצרה במלון ליד שדה התעופה. נשארנו שם עד שנמצאה לנו דירה בדרום תל אביב. מהר מאד עברנו לאשדוד כי אבא שלי מצא חנות משלו והיו לנו הרבה מכרים שם. כשקיבלנו את הבית שלנו (שתי דירות שחוברו), אני זוכרת שמצאתי אותו מעניין מאד. בחלק אחד חיינו, ובחלק השני כמעט ולא השתמשנו. זה מצחיק כי מבחינת כמות האנשים היה הגיוני שנשתמש בכל חלקי הבית, אבל פשוט היה לנו נוח בעיקר בחלק אחד. בבית אחד היה כל הבלגן וההמולה והחלק השני היה מסודר, נקי ומטופח, ורק ההורים שלנו ישנו שם.

הייתי צריכה להתרגל לשפה כי העברית שלמדנו במרוקו היתה מקראית ומליצית ושונה מהעברית שהיומיומית שדוברה בארץ. למשל, כשהגענו ארצה, לתל אביב, התאהבתי מאכל מופלא שנקרא… פלאפל! עמדתי בתור כדי להזמין לי ולאחותי פלאפל. המוכר שאל אותי: "ילדה, מה את רוצה?". ידעתי שבעברית המילה "פיתה" היא נקבה ולכן ביקשתי "שתי חצאיות". הילדים בתור צחקו מהטעות שלי והמוכר תיקן אותי ולימד אותי שאומרים "שני חצאים" (מאז העברית שלי השתפרה ואפילו הייתי מורה ללשון).

אהבה ראשונה

בכיתה ט', בגיל 14, למדתי בפנימייה בגדרה והייתי חוזרת הביתה פעם בשלושה שבועות. זו היתה תקופה יפה- היה לי טוב שם והרבה חברות. למדה איתי ילדה יפה ושמה הדסה והתחברנו מיד. הדסה גרה בגדרה ובימי שישי היתה חוזרת הביתה לעזור לאמא שלה לפני השבת. פעם אחת הצטרפתי אליה ואז פגשתי את סבא משה. לאט לאט הכרנו, וכשהייתי בכתה י"א הוא התחיל לחזר אחריי ואחרי שסיימתי תיכון התחתנו.

קריירה

למדתי הוראה. הייתי מורה הרבה שנים ולאחר מכן הייתי מנהלת בית ספר. הייתי באותו בית הספר 25 שנה. עכשיו אני בפנסיה ויש לי זמן לנכדים שלי שאני אוהבת מאד.

גמלאות

אני אוהבת את הים, לקרוא, לראות סרטים, לשמוע הרצאות, לטייל בכל העולם (גם בארץ), אני אוהבת לבלות עם הבנות שלי ועם הנכדים המהממים ואני עוסקת הרבה בספורט. מאז שאני בגמלאות אני מקפידה על צעידות בים, על פילאטיס ויוגה. פעם בשבוע אני הולכת להרצאה וסרט דוקומנטרי.

חלום

לפני כמה שנים נסעתי למרוקו והיה מאד מוזר שאני בדמיון שלי כל הזמן תיארתי בראש שלי את מקום ילדותי כקסום ויפהפה אך כשהגעתי לשם ראיתי שהרחוב מלוכלך ומוזנח. אני לא יודעת אם תמיד היה ככה והזיכרון שלי תעתע בי. מאד התרגשתי להיות שם ויש לי חלום לנסוע עם כל משפחתי לשם ביחד.

הזוית האישית

גאיה: היה לי כיף להכין את העבודה עם סבתא כי הסיפור שלה עניין אותי מאד וגם כי היה לי תירוץ להיפגש עם סבתא היה באמת כיף לעשות אותה ולשמוע את הסיפור של סבתא. בפעם הבאה אכתוב על הסבים והסבתות הנוספים שלי יש לי עוד.

סבתא מירי: נעים מאד לשבת עם נכדתי הבכורה ולספר לה סיפורים שגרמו לה לצחוק להיות מופתעת ומתפלאת בשבילי הזיכרונות כמעט חיים אבל בשבילה זה עולם אחר ומשונה למדי.