מאגר סיפורי מורשת

שמה המלא של סבתא שלי הוא מיכל ארז וכאשר נולדה שמה היה ניקול כהן יהונתן, אבל כשעלתה לארץ שינו את שמה לציפורה, אך לא אהבה את שמה, אז שינתה אותו למיכל כשהייתה בכיתה ט'. היא בת 76 ותאריך לידתה הוא 5.6.1946. סבתא נולדה בתוניס בירת תוניסיה. היא עלתה לארץ בגיל 10, בשנת 1956. לאביה קראו לוסיין שלמה, ולאמה קראו אירן קוסקס (לפני הנישואים). סבתא שלי נישאה לגרשון ארז בשנת 1969.

סבתא מספרת: "המשפחה שלי הייתה משפחה עם ארבעה ילדים, קיבלנו שני צריפים שלא היו מחוברים ביניהם, אחד ליד השני, כמו רכבת כזו. כולנו ישנו בצריף אחד ובשני היה המטבח ופינת האוכל. נתנו לנו מיטות, מזרונים ושמיכות מהסוכנות. השירותים היו בחוץ וגם ברז מים בקריית גת. כשהגענו למעברה עדיין לא קיבלנו את הארגזים ששלחנו לארץ.

למעברה של קריית גת היה כביש אחד לאורך כשמצד אחד של הכביש מעברות ומהצד השני מכולת, מרפאה וכיתת בית ספר יסודי. אבא שלי ז"ל עבד בכל העבודות שהציעו לו מטעם קיימת לישראל כמו חפירת בורות לשתילת עצים, קטיף כותנה, קטיף תפוזים. כל העבודות האלו נקראו עבודות דחק בכדי שהעולים יוכלו להתפרנס, אימא שלי עסקה בעיקר בבישול וניקיון של המערה. כעבור חודש – חודשיים הגיעו הארגזים ששלחנו מתוניס לארץ. באחד הארגזים הקטן ביותר אימא ריכזה את הבגדים הטובים והיפים, הארגז הזה לא הגיע. אנחנו הגענו לארץ באונייה בשם "ארצה". מנמל תוניס שטנו לדרום צרפת כדי לקחת עולים ומשם שטנו לנפולי באיטליה בכדי לאסוף עוד עולים ומשם לנמל חיפה. מנמל חיפה במשאיות שבהם היו שני ספסלים אחד בצד ימים ואחד מצד שמאל – נסענו למעברה בקריית גת.

אני ואחותי – יש בינינו הפרש של שנה וחצי – למדנו באותה כיתה שבה היו ילדים בגילאים שונים כי כולם לא ידעו עברית, לא הייתה משמעת בכיתה והמורים לא יכלו ללמד אותנו כל כך. במשך שנתיים אני לא ממש למדתי כלום, לא צרפתית ולא עברית. אני זוכרת שקיבלנו ארוחת צהרים, מרק שאת השאריות שלו שפכו מחוץ לבניין ליד מדרגות הכניסה. לבית הספר הלכנו ברגל וחזרנו ברגל, בחום, בגשם, ברוח. במעברה היו עולים שבאו עם כלי נגינה והתאספנו והם ניגנו ושרנו בכדי להעלות את המורל. למרות כל הקשיים ההורים שלי קיבלו את הקשיים באהבה כי מאוד רצו להיות בארץ. אני הייתי בתנועת הנוער בני עקיבא, בעיקר זכורים לי השבתות שהיינו מתאספים ושרים שירי שבת, משוחחים עם המדריך ושומעים קצת על פרשת השבוע מהמדריך שהיה. לא שירתי בצבא והצהרתי שאני דתייה כי סיפרו לאבא שלי שהצבא לא טוב לבנות.

כאשר הייתי בסוף כיתה י' המורה לפיזיקה פנה אליי והציע לי ללמוד בבאר שבע ארבע שנים במדרשה למורים, שנתיים תיכון י"א י"ב ומבחני הבגרות ולאחר מכן שנתיים סמינר למורים. היינו נוסעים פעם בחודש הבייתה, היו לנו מורים טובים שדאגו שיהיו לנו הישגים טובים, הייתה לנו ספריה נגישה גם אחרי שעות הלימודים, בימי שישי הייתה קבלת שבת ובשבת ארגנו מפגשי חברתיים, שם התחלתי לרקוד ריקודי עם. אני לא התגייסתי לצבא גם כי אחרי הסמינר הייתי כבר מבוגרת, בערך בת עשרים. לאחר שקיבלתי תעודת הוראה לימדתי כיתה ה' בנהורה, ישוב קהילתי לד קריית גת בדרך לאשקלון. זו הייתה השנה הראשונה שהתנסתי בהוראה. השנה הייתה קשה, צוות המורים עזר לי, בסוף השנה הכרתי את בעלי ונישאתי.

עזבתי את קריית גת ואת העבודה בנהורה ועברתי לקריית ים. בקריית ים לא מצאתי עבודה בהוראה, הייתי עקרת בית ונולדו לי שתי בנות אחת אחרי השנייה. אחרי שהבנות גדלו והיו בגנים חיפשתי עבודה בהוראה. הייתי ממלאת מקום בבית ספר יסודי ולאחר תקופה הייתי מורה לילדי עולים. אחר כך המשכתי ללמוד בסמינר למורים בחיפה וקיבלתי תעודה מוסמכת להוראה בחינוך מיוחד והוראה מתקנת. קיבלתי משרה בבית ספר אורים בקריית ים ויום בשבוע נסעתי לסמינר אורנים והוצאתי תעודה תואר ראשון. בזמן עבודתי באורים נולדה לי בתי השלישית.

אני אוהבת ואהבתי לרקום ולתפור, תפרתי לעצמי דברים בעזרת חוברת "בורדה" וכאשר נולדו לי ילדים תפרתי להם בגדים, הייתי פורמת בגדים ישנים שלא לבשתי ומהבד הזה הייתי תופרת בגדים לילדים, לא הייתה לי מכונת תפירה אז הלכתי לחברה ושם תפרתי. כשעברתי לכרמיאל חזרתי ללמוד ולרקוד ריקודי עם, ולמדתי פעם בשבוע.

היום אני סבתא לשבעה נכדים, גרה בכרמיאל, מתנדבת בביטוח הלאומי ומבקרת בבתים של שתי נשים מבוגרת. אני בגמלאות כבר כעשר שנים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. הץכנית נערכה בחטיבת הביניים יד גיורא בהרצליה, התשפ"ב 2022, בהנחיית המורה המובילה נוי גטניו.