מאגר סיפורי מורשת

שמי עידו שני, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית. בחרתי לתעד את סיפורה של סבתי, טובה שני, הסבתא המוזיקלית שלי.

סבתא שלי נולדה בתל-אביב בשנת 1943. זה היה לפני קום המדינה והארץ הייתה תחת השלטון של המנדט הבריטי. בארץ התנהל מאבק נגד הבריטים וסבתא מספרת, שכשהיא נסעה פעם עם אימא שלה לצפת, עצרו הבריטים את האוטובוס ועיכבו אותם במשטרה לשעות ארוכות.

כשבן גוריון הכריז על הקמת המדינה, סבתא זוכרת, שהוריה יצאו איתה לרחובות לרקוד עם כולם. מייד אחרי זה התחילו קרבות מלחמת העצמאות. מכיוון שהמשפחה גרה קרוב לגבול יפו, כשהתחילו הקרבות לכיבוש יפו נפלו פצצות בשכונה שבה היא גרה. פעם אחת נכנס כדור תועה לחדר השינה של ההורים. בבתים לא היו מקלטים וכשהיו אזעקות יצאו כולם לחדר המדרגות.

יום אחד, כשסבתא הייתה בגן חובה, שהיה די מרוחק מהבית נשמעה אזעקה כשהיא צעדה בדרך הבייתה. בעלי חנות שראו אותה צועדת לבד בזמן האזעקה הזמינו אותה פנימה ושמרו עלייה עד שנשמעה צפירת ארגעה.

אחרי המלחמה סבתא שלי עברה לשיכון צהלה שנחשב אז רחוק מאוד מתל-אביב. זה היה שיכון צבא קבע וכל הילדים גדלו בו כמו בקיבוץ או במושב. כולם הלכו לאותו בית ספר וכולם היו בתנועה המאוחדת שהייתה תנועת הנוער היחידה במקום. אבל את לימודי התיכון הם למדו בתל-אביב והיא נסעה לבית הספר בטרמפים כי לא היו אוטובוסים שהגיעו לסביבת בית הספר. סבתא למדה בתיכון עירוני ד' בתל-אביב שנחשב לבית ספר מצוין.

סבתא מוזיקלית

סבתא סיפרה לי סיפור אישי אחד שנראה לי מעניין ואפילו מרגש, והוא סיפור הקשר שלה עם המוזיקה לאורך כל חייה. וכך היא סיפרה:

"כשגרנו בצהלה בשנות החמישים, לא היה מבחר של חוגים שילדים יכלו ללכת אליהם כמו היום, אבל הרבה ילדים למדו נגינה, ונגינה התחילה תמיד בחלילית. אני למדתי בקבוצת חלילית אצל מורה שתמיד אזכור אותה לטובה, כי בנוסף לנגינה בכלי, היא עמדה על כך שנלמד גם מקצועות תיאורטיים, בנוסף, כמובן, לקריאת תווים, כלומר, למדנו את יסודות התיאוריה של המוזיקה המערבית וסולפג' – שירה מתווים. אז לא הבנתי מדוע היא התעקשה על כך, אבל במשך השנים הבנתי היטב.

כל ימי רציתי לנגן על פסנתר, אבל להוריי לא הייתה אפשרות כלכלית לקנות פסנתר ולכן הם קנו לי לבת מצווה אקורדיון. ללימודי האקורדיון באתי מוכנה – הרי ידעתי כבר תווים, וגם את השיטה שבה מסודרים הבסים. אבל, האקורדיון היה כבד, וסחבתי אותו לשיעורים בעגלה של אחי הקטן, כמה מביך. האקורדיון ליווה אותי שנים ארוכות, ניגנתי במפגשי חברים ובשירה בציבור, והוא הלך איתי לכל מקום. לימים, הצלחתי לקנות לעצמי פסנתר עתיק, והתחלתי ללמוד מעט נגינה.

בערך באותו זמן, באו לימודי הסולפג' של ילדותי שוב לעזרתי, והתקבלתי למקהלה הפילהרמונית של תל אביב. זו הייתה חוויה נדירה, כי ביצענו יצירות מהגדולות שנכתבו בעולם עם מנצחים מפורסמים כמו זובין מהטה.

אבל היחסים שלי עם המוזיקה הגיעו לשיאם כשהתקבלתי ללימודי מוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ואיך הצלחתי לעבור את בחינות הכניסה? שוב באו לעזרתי לימודי התיאוריה והסולפג' של ילדותי המוקדמת! מובן שאיחרתי את ההזדמנות להיות פסנתרנית, אבל זה לא הפריע לי לקבל דוקטורט במוזיקולוגיה."

סבתא ממשיכה ומספרת:

"האקורדיון שלי ליווה אותי לכל מקום. מהרגע שלמדתי לנגן עליו שירים, התבקשתי הרבה פעמים ללוות בנגינה שירה בציבור בכל מיני אירועים חברתיים. נזכור שבימים ההם, שירה בציבור הייתה מקובלת מאוד גם באירועים חברתיים קטנים, ולא רק באירועים מאורגנים באולמות כמו היום.

מובן מאליו שכשנסענו לשליחות באירופה, האקורדיון התלווה אלינו, וגם ביצע את המוטל עליו.

תמונה זו צולמה בפיקניק שאורגן על ידי השגרירות הישראלית בפריז בשנת 1978. אנשי השגרירות יצאו "אל הטבע" ובתוכנית הייתה גם שירה בציבור. מי מנגן? אני, כמובן. ניסיתם פעם לנגן באקורדיון בישיבה על הדשא? זו לא התנוחה האידאלית לנגינה בכלי כבד ומסורבל, שלפחות צד המפוח שלו נמצא בתנועה מתמדת… אבל מסתבר שאפשר לעשות גם את זה".

 סבתא טובה מספרת:

סבתא טובה מספרת על געגוע לבית הוריה

"במשך השנים גרתי במספר מקומות, ואת כולם אני זוכרת בגעגוע. אבל הבית שאליו אני מתגעגעת ביותר הוא בית הורי בצהלה שעברנו אליו כשהייתי בת שמונה. זה היה בית דו-משפחתי צנוע, אבל היתרון הגדול ביותר שלו היה החצר הרחבה שהקיפה אותו. החצר הזאת הייתה עולם ומלואו. כשרק הגענו לצהלה, סבא שלי שתל בה עצי פרי: שזיף, משמש, גויאבה, וגם שיחי נוי. גם בשבילו החצר הייתה זיכרון נוסטלגי של הבית שהיה לו בסלוניקי לפני העלייה ארצה. החצר הייתה מקום למפגשים משפחתיים, היא הייתה מגרש המשחקים שלי ושל חברותיי, גם ישבנו בשמש סתם כדי לנוח, ושם גרו גם החתולים שגידלנו לאורך השנים.

אני זוכרת את הריח הנפלא של שיחי היערה והיסמין בחצר, ואת האוויר הצח שקידם את פניי בבוקר כשיצאתי לבית הספר.

כשכבר הייתי אימא, המשכנו לבוא לבקר את הוריי עם הילדים, וגם עבורם הבית בצהלה היה מקום קסום מלא בזיכרונות ילדות.

בצער רב עליי לספר שהבית הנהדר הזה כבר לא קיים. כשהוריי נפטרו, מכרנו אותו, ובמקומו נבנתה מפלצת ענקית ומכוערת שבלעה כמעט את כל החצר. כמה עצוב."

מתכון משפחתי – לביבות הכרשה האהובות של סבתא, בכתב ידה!

הזוית האישית

עידו: הסיפור של סבתא עניין וריגש אותי בעיקר משום שלא הכרתי אותו ותמיד היה לי מובן מאליו שסבתא מנגנת בפסנתר ומכירה מוזיקה קלסית. הבנתי שוב איזה ערך יש למורה טוב שמשקיע בתלמידים. חוץ מזה נהניתי מזמן איכות עם סבתא אהובה שלי ובפעם הראשונה שמעתי על הילדות שלה.