מאגר סיפורי מורשת

שמי מאשה ואני הסבתא של הראל המקסים ושל עוד שבע נכדים. נולדתי בתל אביב בשנת 1948, מיד לאחר קום המדינה ובעיצומה של מלחמת העצמאות.

הורי עלו מפולין בילדותם עם משפחותיהם, כלומר, לפני מלחמת העולם השנייה ושניהם גדלו בתל אביב. הסבים שלי הבינו שצריך לעזוב את פולין ועלו לארץ בזמן. סב אחד העלה את משפחתו לארץ בשנות העשרים של המאה שעברה, בעקבות גזירות כלכליות שהוטלו על היהודים בפולין על ידי שר המסחר הפולני. הסב השני, אבי אמי ראה את הנולד. עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה והתגברות האנטישמיות בפולין גם הוא עלה עם משפחתו לארץ.

בילדותי המוקדמת שהיתי בבית עם אמי ואחי הגדול. אחר כך נולדה אחותי. רק כאשר מלאו לי חמש שנים התחלתי לבקר בגן הילדים. גן הילדים היה די זהה לזה שהיה לך, הראל. עם כל החגים, המשחקים והשירים והמשחק בחול.

משחקי ילדות – במה שחקנו?

שיחקנו מגיל מאוד צעיר בחצר הבית ואפילו ברחוב, (היו מעט מאוד מכוניות ברחוב.) שיחקנו ב"מחבואים", ב"תופסת", ב"קלאס", בדילוג על חבל, ב"שלום אדוני המלך", בחמש אבנים, בבית הספר גם ב"מחניים" ובכדורסל. בבית שיחקנו במשחקי קופסה כמו "סבלנות", "128 מי יודע?", מונופול שנקרא אז "ריכוז". לבנים היה "מכנו" שהקדים את הלגו. גם בקלפים רגילים וגם אחרים לפי הגיל.

נשלחתי לבית הספר שנקרא עד לקום המדינה בית חינוך ב'. הרבה לפני, למד בבית ספר זה יצחק רבין. בית הספר נחשב לבית ספר של מה שנקרא זרם העובדים עד לקום המדינה. בבית ספר זה הקנו ערכים של אהבת המולדת, של צורך בהגשמה. המורים היו אז מאוד מבוגרים, עד כדי כך שהמחנכת שלנו הספיקה להכיר את יוסף טרומפלדור בהיכרות אישית לפני שעלתה ארצה כחלוצה. למדנו שמונה  שנים ואחר כך הגיע התיכון. לא הייתה אז חטיבת ביניים.

תנועת נוער

בתקופת בית הספר היסודי, ביקרנו ילדי הכיתה שלי, בתנועת הנוער שפעלה ליד בית הספר שלנו ונקראה "הנוער העובד והלומד".חברי התנועה כולם לבשו חולצות כחולות עם שרוך אדום. במפגשים שם היו פעולות ושיחקנו כדורסל, למדנו שירים, שנקראו שירי סוכנות ופעמיים בשבוע בילינו שעתיים נחמדות. סוף בית הספר היסודי, היה גם סוף הפעילות הזאת. זו הייתה אז תקופת משבר בתנועות הנוער. החלו המסיבות ה"סלוניות", מסיבות בבתים של הנוער, בהן רקדו ריקודים סלוניים כמו רומבה, טוויסט ורוקנרול. התקופה של שיריו של אלביס פרסלי, הגיעו הביטלס ועוד.

למדתי בבית ספר תיכון בתל אביב ואז החלטתי להיות אחות. למדתי בבית ספר לאחיות שהיה ליד בית חולים "אסותא" בתל אביב. לאחריו  התגייסתי לצבא לקורס קצינות, שהיה מיועד רק לאחיות ושהיה במחנה צריפין. רצנו מסביב לבסיס בלי סוף. בדקו לנו את הנשק שהיה רובה צ'כי, שכבר אז לא היה בשימוש. היו מטווחי ירי, היה מסע ניווט שקיצרנו אותו ואכלנו בדרך תפוזים שנשרו בפרדס. היה לא רע. בתום ההכשרה, נשלחתי לעבוד כאחות חיילת בבית חולים רמב"ם בחיפה.

אני וסבא אלי

הכרתי את סבא אלי והחלטנו להתחתן ופרשתי מהעבודה בבית חולים זה. סבא היה קצין בצבא קבע ושירת אז בסיני שהייתה בידינו מאז מלחמת ששת הימים. עברנו לגור בבאר שבע. סבא היה מגיע הביתה פעם בשבועיים לסופשבוע. כאשר הוא עזב את סיני, הוא היה מגיע הביתה הרבה יותר.

ביום נישואינו

התחלתי לעבוד בבית החולים המרכזי לנגב, בעיצומה של מלחמת ההתשה, שנמשכה זמן רב. מדי יום המצרים ירו על הביצורים שהיו בסיני על גדות תעלת סואץ, מדי יום הגיעו לבית החולים חיילים פצועים, בעיקר למחלקה האורטופדית בה עבדתי. למרות הפציעות החיילים היו במורל גבוה וזכו לביקורים רבים. היה מגיע האיש המיוחד, שמחה הולצברג, שכונה "אבי החיילים". הוא היה מגיע לכל בית חולים בארץ כדי לעודד את החיילים, לכבדם במטעמים. הוא דאג גם להוציאם לבילוי מחוץ לבית החולים ועוד.

בינתיים נולדה דודתך זהר. כאשר זהר הייתה בערך בת שנתיים, עברנו לגור בחיפה. סבא אלי המשיך לשרת בצבא. בשנת 1972 נולדה אמך היקרה, זיוית. כאשר זיוית הייתה בת שנתיים, החלטתי לעבור לעבוד בתחום של בריאות המשפחה (טיפת חלב). עבדתי בתחום עד ליציאתי לגמלאות. חלק גדול משנות עבודתי היו במכון להתפתחות הילד בחיפה. אהבתי להיות אחות ולעזור למטופלי. דודה נוספת נולדה לך לאחר מספר שנים ושמה הלה. שלוש הבנות שלנו העניקו לנו שמונה נכדים מקסימים ביניהם אתה הראל, עמך אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי.

פרישה לגמלאות

לאחר פרישתי מהעבודה עברנו להתגורר בבית ביישוב עתלית. התחלתי להתנדב במסגרות שונות ועיסוקים שונים ובין השאר גם למשל, עם הנכד הראל. התחלתי לפגוש חברים וחברות מבית הספר היסודי שלי ומבית הספר לאחיות.

סבא אלי פרש משרותו הצבאי לאחר שנים רבות מאוד והחליט להפוך למורה בבית ספר תיכון בחיפה. הוא עסק בהוראה 21 שנים עד ליציאתו לגמלאות. היה מורה אהוב על תלמידיו מאחר וידע לתת לכל תלמיד יחס אישי. הוא נהנה מאוד להיות מורה והשקיע בעיסוקו זה שעות רבות מעבר לשעות ההוראה.

הזוית האישית

הראל קורנבלאו: הייתה לי חוויה מהנה מאוד ומלמדת, למדתי המון דברים חדשים וסיפורים מעניינים על המשפחה שלי ועל החיים של סבתי. היה לי מעניין מאוד לראות את כל מה שהיא עברה בחייה.