מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי נולדתי בחיפה בשנת 1936.

כשהייתי קטנה, לא היה לי רדיו כי לא היה חשמל. אפילו לא אופניים. יותר מזה, אפילו לא חגגו לי בת מצווה אפילו. בגיל 13 כשעברנו לבית עם חשמל, ההורים חגגו בת מצווה משהו משהו, קצת שתיה קרה, עוגות, וופלים, צימוקים ותאנים, היו הפתעות ומוסיקה מתקליט. כך היה נהוג. העיקר הכוונה!

אפילו לא הייתה מדינה, רק אחרי 11 שנים בן גוריון הכריז על מדינה ודגל, ומאז טוב לנו מאוד. גם בית ספר תיכון לא היה, נסענו לקריית מוצקין באופניים. בגשם, בשמש בעליות ובמורדות. אבא ואמא שלי לא הסיעו אותי למקומות עם רכב, לא היה רכב לאף אחד מההורים. גם לא רישיון נהיגה. לכולם היו אופניים.

סבתא רותי ואחותה בת 8

בהיותי בכיתה ו' רכבתי על האופניים לשיעור התעמלות ולפתע שרשרת האופנים השתחררה, האופניים דהרו במדרון, איבדתי שליטה ולא יכולתי לעצור. זה היה מפחיד הרגשתי חוסר אונים ונפלתי בצד הדרך הקרסול נפגע ופצע מדמם וכך בצליעה חזרתי הביתה בוכייה.

יש לי חברת ילדות שלהורים שלה הייתה חנות והם הרוויחו הרבה כסף, הם לא הסכימו לנסיעה באופניים (רכיבה), לכן הלכה ללמוד בתיכון חדש בחיפה ואני לכיתה י' כבר עברתי לחיפה, מספיק עם האופניים.

כיום סבתא רותי בת 85, גרה בחיפה, אמא ל-3 בנים ובת אחת. סבתא ל 11 נכדים וסבתא רבתא לנין אחד.

הזוית האישית

הנכד מעיין: מה שלמדתי מהסיפורים של סבתא שלי שפעם היה מאוד קשה לחיות ולא פשוט. והם ידעו ליהנות מהדברים הקטנים כמו למשל: טיולים בטבע, רכיבה על אופניים ועוד…