מאגר סיפורי מורשת

שמי לביאה (ליבי) ורטהיימר, נולדתי בשנת 1956. כאשר הגעתי לעולם קיבלו את פניי אחי הגדול דורון, שהיה כבר בן שבע, והוריי היקרים: אימא נחמה ואבא אפרים, משפחת פישר המצומצמת. עד גיל שלוש גרנו ברמת גן ואז עברנו לכפר שמריהו, שנחשב כיום למקום מאוד יוקרתי. אבל לפני שישים וארבע שנים, כאשר הגענו לשם הכפר היה ללא כבישים או מדרכות, היו הרבה רחובות לא סלולים עם מעט בתים.

הגן הראשון שלי היה גן דבורה ומן הסתם לגננת קראו דבורה. בכפר שמריהו היה בית ספר יסודי אחד בו למדו כל ילדי הכפר, כך שכולם הכירו את כולם. בית הספר היסודי נקרא בית ספר "המשותף כפר שמריהו רשפון". הוא נקרא כך משום שהמושב רשפון צמוד לכפר והגיעו אליו ללמוד גם מהמושב וגם מהכפר, זה היה בית הספר היחיד באיזור שהכיל בתוכו את כל ילדי כפר שמריהו רשפון. באותן השנים לא היו אוטובוסים בכפר ולכן הייתה הסעה לבית הספר עם שמשון הנהג. היו כמה נקודות איסוף והוא היה עובר עם המיניבוס שלו ואוסף אותנו הילדים. עם סיום הלימודים שמשון היה מגיע שוב עם המיניבוס שלו ומפזר אותנו בתחנות וכל אחד היה הולך לביתו.

בילדותי 

קצת על כפר שמריהו של אותם הימים – שנת 1959, אני בגיל שלוש. כפר שמריהו היה באמת כפר שנבנה לאט לאט, סללו כבישים, הקימו בית כנסת מקסים, לימים בנו בריכה יפה שמדי שבת בקיץ היינו הולכים כל המשפחה לשם ופוגשים את כל החברים מהכפר, ההורים את החברים שלהם ואני את חבריי לכיתה. למעשה, הבריכה הייתה מקום מפגש קבוע לכל ילדי הכפר ובכל חודשי הקיץ היינו משחקים קטנים וגדולים ביחד. אחרי מספר שנים מועטות הקימו מרכז מסחרי קטן ממש, עם מכולת קטנה ועוד חנות למכשירי כתיבה וכל מיני פיצ'פקעס, בית קפה חמוד ומתוק עם חצר קטנה, שם ההורים היו נפגשים לקפה עם חברים. לבית הקפה קראו הקפה של הרמן והרמן הקים אותו, היו לו את הארטיקים הכי טעימים בעולם וכשההורים שתו קפה קנו לי הילדה הקטנה ארטיק כדי שאשב בשקט. כשירד החושך והיינו יוצאים לטייל ברגל בכפר, היינו רואים המון גחליליות בצידי הדרכים ומכיוון שהן מהירות, היינו רואים אותן בתוך השיחים וזה היה מאוד מקסים. וכמובן, מאוחר יותר – זכור לי שבט הצופים והתכנסות בבית הכנסת בחגים, ראש השנה ויום כיפור.

קצת על אורח החיים והאווירה במשפחתי

לאימא נחמה היו שני אחים, אח ואחות שגרו בחיפה. היינו נוסעים לבקר אותם בשבתות, עם האוטו שאבא קיבל מהעבודה. באותם הזמנים זה היה די נדיר שהיו מכוניות למשפחות ואנחנו זכינו. מדי פעם היינו עולים על רכבת לחיפה וזו הייתה חוויה מיוחדת במינה ומרגשת. זכורים לי ערבי שישי עם ארוחות משפחתיות, בארוחות האלו היינו מספרים לפי תור חוויות שעברנו במשך השבוע. השבתות היו בעיקר עם המשפחה המצומצמת (אימא, אבא ואחי) והמשפחה המורחבת (דודים ובני דודים). את סבא וסבתא לא זכיתי להכיר, הם נפטרו לפני שנולדתי.

לאבא אפרים היו ארבע אחיות, אחת בירושלים – חנה, אחת באשקלון – זהבה, אחת ברמת גן – רחל, ואחת בתל אביב – יונה. כשאבא אפרים קיבל רכב מהעבודה – הייתי בת עשר בערך, עד אז לא הייתה לנו מכונית – באמצעות הרכב היינו נוסעים לבקר את המשפחה הקרובה והרחוקה, לפעמים גם היו באים אלינו לסופי שבוע. דודה יונה מתל אביב הייתה הכי קרובה לאבא אפרים ואצלה היינו חוגגים תמיד תמיד את ליל הסדר שהיה עם כל המשפחה המורחבת מצד אבא, היה מרשים, חגיגי וטעים מאוד.

מלחמת ששת הימים – חוויות וזכרונות  

מלחמת ששת הימים כשמה כן היא – ארכה שישה ימים בלבד. המלחמה פרצה בשנת 1967 בהיותי ילדה בת 11. זו הייתה מלחמה קצרה עם תוצאות מדהימות למדינת ישראל ובתוך שבוע ימים הצליח צה"ל לכבוש את חצי האי סיני, את רצועת עזה, יהודה ושומרון (ההתנחלויות של היום), את רמת הגולן והר החרמון. כמובן גם את ירושלים המזרחית ואת הכותל המערבי.

באותה תקופה לא היה ממ"ד בבתים ולא מקלטים, לכן הפתרון שמצאו זה או ללכת למקלטים ציבוריים שהיו מפוזרים בערים, בכפר שמריהו היה מקלט ציבורי במרכז המסחרי. מי שהיה לו בית עם חצר, חפר בור עמוק כמטר וחצי עומק, מסביב הניחו שקים מלאים בחול, ובמידה והכריזו שצריך להיכנס למקום מוגן – היינו נכנסים לבור הזה ושוהים שם עד שחלפה הסכנה.

אחי, שהיה כבר בן שבע עשרה, הלך עם חבריו הבוגרים ועזר למשפחות שהיו זקוקות לעזרה בחפירת הבורות הללו במילוי שקי החול ופיזורם מסביב לבור. לבורות האלו קראו שוחות, זו חפירה עמוקה באדמה המשמשת מחסה.

המלחמה הייתה נגד מדינות מצרים, ירדן וסוריה שגם להן היה צבא חזק ומטוסי קרב, לכן חששנו שתהיה חדירת מטוסים לארץ. על כן ביקשו מכל תושבי המדינה בלילות לשבת בבתים עם אור קלוש ביותר ולחסום בבד שחור את החלונות כדי שתהיה חשכה מוחלטת ולא יוכלו לזהות בתי מגורים.

הופ הופ טרללה סיום בית ספר יסודי – עלייה לתיכון

בכפר שמריהו לא היה תיכון וזו הייתה הפעם הראשונה שכל ילדי השכבה התפצלו לבתי ספר תיכוניים אשר מרביתם היו בתל אביב, כך מצאתי את עצמי נוסעת כל יום לתל אביב לתיכון שנקרא "תיכון חדש". היו לנו, התלמידים, שתי אפשרויות להגיע לתיכון. או ללכת לכביש חיפה תל אביב שבמקרה שלי היה במרחק של 5-10 דקות הליכה מהבית ברחוב הוורדים, שם הייתי עולה על אוטבוס מספר 605 של אגד אשר היה מגיע עד פתח בית הספר. או שהייתה דרך נוספת: לתפוס "טרמפים". התלמידים היו בבקרים עומדים במקום אשר היה ידוע לכולם, רכבים שהיו נוסעים לכיוון תל אביב היו מעלים אותנו ונותנים לנו "טרמפ" לבתי הספר (לתיכונים). בזמנים ההם בהיותי נערה לא היו חששות כלל וכלל לנסוע ב"טרמפים", זה היה מקובל מאוד.

וכך עברו השנים ואני כבר בת 16- 15, מילדה הפכתי להיות נערה שיוצאת למסיבות שבזמנו היו בעיקר בבתים של הילדים, כל פעם בבית אחר. תמיד תמיד יונה ואני (יונה היא החברה הטובה שלי), היינו יוצאות ביחד ואלינו היו מצטרפים עוד חברים וחברות מהשכבה. לימים הצטרפו למסיבות האלו ילדים נוספים שהכרנו בתיכונים. כבר מאחר הצהרים יונה ואני היינו מתארגנות לכבוד הערב: מודדות, מייעצות ומחליפות בגדים אחת עם השנייה.

יש לציין שהלימודים בתיכון לא היו קלים כלל וכלל, היו הרבה מבחנים ושיעורי בית והיה צריך לשבת טוב טוב על הטוסיק כדי להצליח. הייתי תלמידה בינונית שזה אומר לא מהמצטיינות, אבל גם לא בתחתית. יחד עם זאת השקעתי מאוד לקראת סיום התיכון וקיבלתי תעודת בגרות עם ציונים לא רעים בכלל.

בנעוריי

התבגרתי, 1971 – 1975

בשנות התיכון בסביבות גיל 15 הכרתי את סבא ישראל, נהיינו זוג מהר מאוד. סבא ישראל גדל בהרצליה ובמקרה נפגשנו במסיבה משותפת לילדי כפר שמריהו והרצליה. מאותה מסיבה לא נפרדנו עד עצם היום הזה. הקמנו קבוצת חברים משותפת, סבא הביא את החברים שלו ואני את חברותיי והיינו מבלים המון ביחד כל החבורה. בים, בבריכה, בסרטים או במסיבות.

סבא גדול ממני בשלוש וחצי שנים. בשנת 1971 הוא התגייס לצבא ושירת בחיל האוויר. אני התגייסתי כעבור שלוש שנים בשנת 1974 למשרד הביטחון. ב-6 באוקטובר שנת 1973 פרצה מלחמת "יום כיפור" (המלחמה נקראת בשם זה כי ביום כיפור היא החלה). זו הייתה התקפה של צבאות מדינות ערב נגד מדינת ישראל ומי שהוביל את המלחמה היו סוריה ומצרים, שנתמכו על ידי חיילות משלוח מארצות ערב, בעיקר מעיראק ומירדן. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף.

כשפרצה המלחמה, דורון אחי היה בחיל השיריון, הוא היה מפקד טנק. הוא והצוות שלו נלחמו בקרבות קשים מאוד בסיני. זו הייתה תקופה מאוד מאוד קשה בבית ובכלל בארץ, לא היו טלפונים ולהורי החיילים הנלחמים לא היה שום קשר עם החייל שנמצא בשדה בקרב. כולם היו מודאגים, האווירה הייתה קשה של חוסר וודאות. אחי נפצע במהלך הקרב בידו פציעה בינונית, אושפז בבית החולים ולא חזר יותר להילחם. זו הייתה הקלה גדולה לנו המשפחה. (היד חזרה לתיפקוד רגיל). כאמור, המלחמה הסתיימה באוקטובר 1973.

אני התגייסתי לצה"ל בינואר 1974. הייתי בת למעלה מ- 18. היה לי שירות מאוד מאוד מעניין במשרד הביטחון וסבא ישראל המשיך את שירותו בחיל האוויר. בשנת 1975 סבא ישראל סיים את שירות חובתו וחתם קבע שנתיים נוספות. הוא מאוד אהב את התפקיד שהציעו לו ולכן לקח החלטה להמשיך עוד שנתיים לשרת את המדינה.

בסוף 1975 – סבא בקבע מקבל כבר משכורת יפה מהצבא ואני בת 19 – אנחנו ביחד כבר ארבע שנים. בתאריך 27 באוגוסט 1975 נישאנו ובספטמבר התחלתי את לימודי בסמינר הקיבוצים כמורה לחינוך מיוחד.

1975 – 1986 התחלה של החיים המשותפים כזוג נשוי והקמת משפחה

במשך קרוב לשנתיים סבא ואני נהנינו כזוג נשוי צעיר אומנם עם טבעות על האצבע, אבל זה היה המשך ישיר לחברות מרובת השנים שלנו. שכרנו בית קטנטן של שני חדרים בחצר ענקית שהייתה שייכת למשפחה שגרה באותה חצר אבל עם בית גדול ממש. לבית הקטנטן היה שביל משלו שהוביל לחלק האחורי של החצר, היו שם עצי פרי רבים ואפילו בריכת דגים קטנה. מכיוון שהיינו הזוג הראשון שנישא בחבורה, כולם היו מגיעים אלינו, הבית היה של "כולם". זו הייתה תקופה מדהימה עם המון אושר ושמחה.

בשנת 1977 נולדה לנו בתנו הראשונה מיקה, אושר אין סופי. הפכנו להיות משפחה. הבית הקטנטן היה קטן מדי לתוספת המבורכת, עברנו לגור בדירת שלושה וחצי חדרים בכפר סבא. אני עדיין בסמינר, סבא סיים את חלקו בצבא והתחיל את חייו האזרחיים. בשנת 1978 סיימתי את לימודיי והתחלתי לעבוד כמורה בבית ספר בנוף ים. בחודש נובמבר בשנת 1980 אבא אפרים נפטר. שבועיים לאחר מכן קיבלנו מתנה יקרה מפז – אופיר שלנו נולד. על בסיס האותיות של השם אפרים החלטנו לקרוא לבן שלנו אופיר. זה שם שלא חשבנו עליו מלכתחילה אבל התאהבנו בו מהרגע הראשון שהוא עלה לנו במחשבות.

אנחנו כעת הורים לשניים, אני עובדת כמורה לחינוך מיוחד, סבא ישראל מתקדם במלוא המרץ בחיים האזרחיים בהצלחה יתרה בתחום האלקטרוניקה ואנחנו עוברים לגור ברעננה ברחוב גולומב בדירת ארבעה חדרים. עם הזמן גם זוגות החברים שלנו נישאו ונהיינו חבורה גדולה צעירה עם מלא ילדים שמדי שבת קיצית נוסעת לים, המון פיקניקים ונסיעות לאילת, יציאה בשלוש לפנות בוקר כי בזמנו לא היו מזגנים במכוניות והיה מאוד קשה לנסוע בשמש החמה של היום. הילדים היו נרדמים במושב האחורי מיד עם תחילת הנסיעה. בזמנים ההם נסיעה לאילת ערכה בסביבות 6 -7 שעות ותמיד לפני ההגעה לעיר הדרומית (אילת) היינו עוצרים להתרעננות בקיבוץ יטבתה. זה הרגע שהיינו מעירים את הילדים. היה שם את השוקו הכי טעים בעולם והכריך הכי מגרה שזכור לי. אחרי החוויה הראשונה המתוקה והמרעננת ממשיכים בנסיעה שארכה כחצי שעה. על החוויות באילת קצרה היריעה מלהכיל.

כמשפחה צעירה ואנרגטית, נהגנו לטייל המון בארץ, לנפוש מהצפון ועד הדרום. לישון בצימרים, או בחדרי קיבוץ ולטייל באזור. עלינו להר החרמון, אהבנו לצעוד בנחלים ולהירטב, לנסוע ברכבת לחיפה למוזיאון המדע, טיולים בירושלים, הכותל ועוד. בשנת 1986, מיקה בת 9 ואופיר בן 6, נולד לנו בן הזקונים, דניאל, שהכניס אור גדול הביתה. כולנו כמשפחה התגייסנו למשימת "גידול הקטנציק". בקלות רבה השתלב הפעוט לאורח החיים שלנו כמשפחה קיימת.

משפחתנו

קצת על חגים ומסורת במשפחה שהקמנו 

ישראל ואני גדלנו כמשפחה חילונית לכל דבר ויחד עם זאת תמיד היה חשוב לנו לשמור על ערכי היהדות והמסורת. חגגנו את החגים כראוי למסורת היהודית.

ראש השנה – חג חגיגי במיוחד, שמחה גדולה ומרגשת לקבלת השנה החדשה, שולחן ערוך, תפוח בדבש, מאכלים טעימים ומסורתיים, ושמחה גדולה עם המשפחה. יום כיפור – יום קדוש, בית כנסת, צום, לבושים לבן, ומחכים לתקיעת השופר וציפייה לגמר חתימה טובה. פורים – תחפושות שהיינו חושבים עליהן חודש מראש, הרבה שמחה ברחובות, עדלאידע מפוארת ברחוב המרכזי של רעננה – אחוזה, שהילדים לקחו בהם חלק או בריקוד או בצעדה מחופשים.

ליל הסדר – היה "אירוע" שהתכוננו אליו מבעוד מועד, או שאירחנו או שהתארחנו אצל טובה, אחות של סבא ישראל, שגם לה יש שלושה ילדים. שולחן עם מפה לבנה, צלחת פסח מושלמת, בקבוקי יין ומיץ ענבים. לילדים מרק עם קניידלך, גפילטע פיש וחזרת על יד, מצות וקריאת הגדה, וכמובן החבאת האפיקומן. אליהו הנביא, שהיה מגיע מכוסה בסדין לבן עם מקל בדרך קבע, והילדים שהיו קטנים היו מתרגשים, נבהלים והבית היה מתמלא בצחוק ובכי, כמסורת, היה שותה מכוס היין המיועדת לו ונעלם. כאשר הילדים גדלו הם הבינו שזה מישהו מאיתנו המבוגרים ועדיין קיבלנו אותו באושר ושמחה.

שבועות – את חג השבועות התחלנו להרגיש במשפחה כבר בשעות הבוקר. מיקה, אופיר ודניאל הלכו לבית הספר/גן עם זר פרחים שמעטר את ראשם, זרי פרחים שהכנו לבד מפרחים שקטפנו בשדות. בידיהם נשאו טנא מקושט מלא בכל טוב הארץ, פירות ירקות וגם מעט ממתקים. בערב החג עמד שולחן חגיגי מלא מטעמים המכילים מוצרי חלב, כמסורת של חג זה. פירות העונה קישטו את השולחן בשילוב ירוקות מכל מיני צבעים.

סוכות – בחג הסוכות בחצר הבניין הקמנו כל השכנים שגרו אתנו ברחוב חטיבת גבעתי סוכה גדולה, הילדים קישטו אותה, הורדנו שולחן וכיסאות ומדי ערב הילדים היו יורדים אל הסוכה כדי לאכול את ארוחת הערב כולם ביחד. חנוכה – חג האורים, מפגש משפחתי, הדלקת נרות מסורתית וכמובן אכילת סופגניות ולביבות. והכי חשוב חלוקת דמי חנוכה לכל ילד וילד.

1988 – 2010 הזמן עושה את שלו…

כאמור, בעת זו אנחנו גרים עדיין ברחוב חטיבת גבעתי בדירה חמודה ויפה, אופיר ומיקה לומדים בבתי הספר בעיר, דניאל החל ללכת לגן. סבא ישראל נכנס כשותף בתפקיד מנכ"ל בחברת אלקטרוניקה. אני עוסקת בהוראה. אנו מנהלים חיי משפחה שגרתיים, הזמן עובר, הילדים גדלים: מיקה בתיכון, אופיר חוגג בר מצווה, ודניאל עולה לכיתה א'. מעבר דירה נוסף והפעם לבית פרטי עם גינה. מיקה מסיימת את תיכון מטרוייסט, מתגייסת לצבא, אופיר עולה לתיכון אוסטרובסקי, דניאל עובר ללמוד בבית ספר הדר, עולה לחטיבת רימון וחוגג בר מצווה.

לבית הפרטי שלנו שהוא דו משפחתי, מגיעה משפחה שמעולם לא גרה ברעננה זו הפעם הראשונה, משפחה יפה וחמודה – הורים ושתי בנות, יעל ומיכל. אופיר מסיים את לימודיו בתיכון ומתגייס לצבא, לחיל תותחנים. יעל, הבת של השכנים, גם היא גדלה והיא כבר בת 18. קופידון, אל האהבה, ירה חץ ללבבות של השכנים שקיר מפריד ביניהם – אחד ללב של אופיר ואחד ללב של יעל, רק אפילו קופידון שלנו, לא הבין עד כמה החצים נכנסו עמוק עמוק לכל אחת ואחד מהם. מאותו הרגע, דרכיהם של השניים לא התפצלו, הם צעדו על אותו השביל ובאותה הדרך עד ש…. נגיע לזה.

מיקה מסיימת את שירותה הצבאי ויוצאת לחיים האזרחיים. אופיר – כאמור משרת בצבא. דניאל לומד בתיכון אביב, ברעננה. אני מעשירה את עצמי ולומדת רפלקסולוגיה. סבא ישראל ממשיך להתפתח ולהתקדם בתחומו, ממנכ"ל שותף יוצא לדרך חדשה ומקים חברה משלו בתחום האלקטרוניקה. הוא חווה הצלחה מרובה, העסק גדל ועדיין עובד. ישראל ואני מרגישים יותר חופשיים, הילדים גדלו ואנחנו מתחילים להכיר את העולם הגדול. אנו מתארגנים עם קבוצת חברים קבועה ואיתה טסים ורואים עולם. מתאהבים ברומא שבאיטליה ומזה כמה שנים טסים אליה לנוח לבד לכמה ימים.

כאמור, מיקה משתחררת מהצבא, לומדת גרפיקה, השנים עוברות היא מתבגרת כמו כולן, קצת חו"ל, הרבה חברות וחברים. עד שהיא פוגשת את מאור בחיר ליבה ובמרץ 2007 הם נישאים. אופיר משרת בצבא (זוכרים את קופידון והחץ, אז שם זה התחיל). יעל הבת של השכנים שמעבר לקיר היא נערה יפה. השניים מגששים לאט לאט את הדרך האחד לשנייה. עם הזמן הם מתאהבים. אופיר עולה בסולם הדרגות, מפקד צוות, קורס קצינים, מפקד מחלקה ומפקד פלוגה. בשנת 2004 הוא משתחרר משירות ומתחיל לימודי תואר כלכלה ומנהל עסקים. בשנת 2008 אופיר ויעל נישאים. דניאל בן הזקונים מתגייס קרוב לשחרור של אופיר, באפריל 2005. הוא משרת במצ"ח ומשתחרר בשנת 2008. לאחר מכן טס לטיול הגדול בדצמבר 2008 לאוסטרליה וניו זילנד. הוא חוזר במאי 2009 לארץ ומתחיל ללמוד לתואר ב-2010, כלכלה ומנהל עסקים.

המשפחה מתחילה להתרחב והלב מתרחב במקביל. למיקה ומאור במרץ 2009 נולדים אורן וליאור, תאומים מתוקים ויפים, ואלו הנכדים הראשונים שלנו. ליעל ואופיר נולד בנם הבכור אריאל בפברואר 2010, ילד מתוק ויפה הנכד השלישי שלנו. במאי 2010 דניאל מכיר את נועה, נערה יפה שמיד כובשת את ליבו, הם מתחילים קשר רציני ובמרץ 2014 מתחתנים.

2012 – 2020 שמחות וריגושים

אופיר ויעל מרחיבים את המשפחה, מאיה הנכדה הראשונה יפה ומתוקה יוצאת לאוויר העולם, בספטמבר 2012 ואנחנו סבא וסבתא לארבעה נכדים. במרץ 2014 נועה ודניאל כאמור נישאים. ביולי 2015 נולד רום המתוק למיקה ומאור, ילדם השלישי.  ליעל ואופיר נולדת אגם המתוקונת בנובמבר 2015, וזו להם ילדתם השלישית. לנועה ודניאל במרץ 2016 נולד טומי החמוד כבן בכור. בפברואר 2019 נולדת אמה המתוקה. ישראל ואני זוכים להיות סבא וסבתא לשמונה נכדים ונכדות.

2020 – 2024 זה לא נגמר זה רק ממשיך

בפברואר 2020 פרצה מגפה רחבת היקף בישראל חלק ממגפת נגיף הקורונה העולמית. זוהי מגפה של מחלה נשימתית חדה שאובחנה לראשונה בסין ומשם מתפשטת לכל העולם. בדצמבר אותה שנה החל מבצע חיסון האוכלוסייה, שניתן בארבע פעימות (ארבעה חיסונים). במאי 2023 נגיף הקורונה נחלש במידה מסוימת הפסיק לאיים על ישראל ועל העולם כולו והפך להיות כמחלה רגילה כדוגמת השפעת.

אורח החיים באותן השנים די נעצר בגלל אותה מגפה מסתורית שהתפרצה בכל העולם, ומכיוון שלא ממש הכרנו והבנו את התנהגות נגיפי הקורונה, כל אוכלוסיית העולם בלי יוצא מן הכלל התבקשו להתרחק אחד מהשני ולא ליצור מגע מלבד בני משפחת שגרים באותו מקום מגורים. המשמעות הייתה שינוי הרגלי חיים, ריחוק חברתי, סגירת מוסדות החינוך ועסקים רבים. הקשר בין אדם לאדם התקיים על ידי זום או בשיחות טלפון בוואטסאפ. בשנת 2023 הוכרז רשמית על היחלשות המגפה אך כבר לפני כן החיים החלו לחזור למסלולם.

במרץ 2022 חגגנו בר מצווה של אורן וליאור. בפברואר 2023 חגגנו בר מצווה של אריאל. בספטמבר שנה זו (2024) בת מצווה למאיה ועוד "היד נטויה. שכולנו נהיה בריאים, מאושרים ומאוחדים, ושנמשיך לחגוג עוד ועוד ימי הולדת.

א.מ.ן

המשפחה המורחבת

הזוית האישית

סבתא ליבי: כל יום לומדים משהו חדש. שמחתי להשתתף בתכנית.