מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי לובה מטבייב, אני בת 63 ותאריך הלידה שלי הוא 12.1.1959. נולדתי ברוסיה בעיר וורוניז'. שם אבי בנימין מטבייב ושם אמי מירה מטבייב. חייתי ברוסיה עם שני האחים שלי ששמם יעקב ואלכסנדר.

ילדותי

גדלתי בעיר וורוניז' שברוסיה ולמדתי בבית ספר מעורב עם רוסים ויהודים (שליש מהכיתה היו יהודים). לא היו לנו מכשירים כמו טלפונים, מחשבים וכדומה, לכן שיחקנו בחצר בית הספר במשחקים כגון כדורגל, כדורסל וכדורעף. בערב עם חברים בבית שיחקנו דמקה, דומינו וקלפים, ובנוסף בנות היו אוספות עטיפות של סוכריות, ובנים היו מכינים דברים מעץ כמו מכוניות וכלי נגינה. היו לי גם חברים מהשכונה, יהודים ורוסים.

תקופת בית ספר ולימודים

למדתי בבית ספר ממלכתי 48 מעורב, המקצועות שלמדנו היו אלגברה, גיאומטריה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, היסטוריה, גיאוגרפיה, מוזיקה, אמנות, ספורט ושיעור אחד בשבוע היינו לומדים מלאכה, שזה היה שיעור שבנות היו תופרות ומבשלות ובנים היו בונים דברים. בשיעורים הייתה משמעת: לא מדברים אלא מקשיבים למורה ומכבדים אותו, מי שהיה מפריע, היו מענישים אותו ומעמידים אותו בפינה. לבשנו תלבושת אחידה והיינו עונדים עניבה חלוצית בצבע אדום על הצוואר, ככה היו יודעים שאנחנו שייכים לקבוצת פיונרית. בקבוצה זו עושים מעשים טובים,  לדוגמא – המורים היו מביאים לנו כתובת של בית של זקנים ואנחנו היינו עוזרים להם וקונים להם מוצרים שלהם הם זקוקים.

שירות צבאי ועיסוק

למדתי עשר שנים בבית ספר אחר כך בנים הולכים לצבא לשנתיים ובנות היו עובדות או לומדות מקצוע. אני הלכתי ללמוד במשך שנתיים במקצוע של עובד מעבדה. לאחר סיום הלימודים ההורים רצו לעלות לישראל בשנת 1980 אבל השלטון לא נתן אישור לעלייה. הלכתי ללמוד במעבדה ביוכימית.

הכרת נישואים ובניית משפחה

את בעלי הכרתי כבר בבית ספר, הוא היה יהודי כמובן. לאחר בית הספר למדתי מקצוע והוא הלך לשרת בצבא, במשך שנתיים במהלכן הוא שירת בצבא, שלחנו אחד לשני מכתבים. כשהוא חזר לבית לאחר שירותו בצבא התחתנו, וכשהתחתנו גרנו בשכירות. הבאנו ילדים, בן בכור – אלכסנדר (אבא של עדי) ובת קטנה – אורה (דודה של עדי). בשנת 1986 היה בברה"מ תהליך "בנייה מחדש " (פרסטרויקה), ואז אנשים היו חופשיים. וכך בתנאים החדשים עלינו באפריל שנת 1989 לארץ ישראל, הבן הבכור שלי היה בן 9 והבת הקטנה הייתה בת 3.

כשירדנו מהמטוס היו לנו דמעות בעיניים, אני לא אשכח את הריח של הפריחה והצמחיה. לאחר מכן הביאו אותנו לירושלים, שם שכרנו בית לשנה וכל חודש נתנו לנו 900 שקל, עם זה היינו צריכים להסתדר. הבת הקטנה הלכה לגן, הבן הבכור הלך לבית הספר ואני ובעלי הלכנו לאולפן ללמוד עברית. המילה הראשונה שאמרו לנו הייתה: "מלא סבלנות". היינו כל יום הולכים בבוקר לאולפן ללמוד עברית עד 13:00, אחרי הצהריים הלכנו לעבוד בניקיון ובלילה היינו ממשיכים ללמוד עברית. בלילה גם היינו יכולים לבכות על החיים הקשים. אני עבדתי קשה בשביל לעבוד במקצוע ועבודה טובה. לאחר כמה שנים הילדים גדלו ואני הלכתי לעבוד בבית החולים הדסה הר הצופים. הבן הבכור סיים בית ספר והלך להתגייס לגולני. כשהוא השתחרר, למד במכללה לתואר מהנדס אלקטרוניקה והבת הקטנה אחרי שירות לאומי למדה להיות מנהלת חשבונות. אחרי כמה שנים הזמן רץ והילדים שלי התחתנו והביאו ילדים שהם גם הנכדים שלי.

יציאה לגמלאות וחוויותי היום, תקופת הקורונה

עדיין לא יצאתי לפנסיה ואני ממשיכה לעבוד. בתקופת הקורונה שהייתה לא מזמן היה מאוד קשה להיות בבית בבידוד בלי לראות את הילדים שלי והנכדים שלי. דיברנו רק בשיחות וידאו. בתקופה הארוכה של הקורונה לא עבדתי ולכן הייתי עושה דברים שאני אוהבת לעשות מעבר לעבודה, כמו לסרוג, לבשל ולהכין עוגות, ולסדר את הבית והארונות.

מסר לדור הצעיר

המסר שאני רוצה להעביר לדור הצעיר הוא – לכבד את ההורים ואת האנשים המבוגרים שמסביב, להיות בקשר פיזי עם חברים קרובים ולא רק ברשת, לדאוג לאורך חיים בריא – להיות בכושר, לעשות ספורט, להשקיע בלימודים, להכיר קלאסיקה, ולהשתדל להגיע להכי רחוק שאפשר. להיות עם הרבה סבלנות, ולהיות שמחים ומאושרים.

החלום שלי הוא לראות את הנכדים שלי מאושרים, שמגיעים להישגים טובים ושלא ישכחו את המשפחה הקרובה אף פעם.

לקובץ התיעוד המלא

הזוית האישית

עדי הנכדה המתעדת: אני מאוד שמחה שעשיתי את התכנית הזו עם סבתא שלי כי יש לנו קשר טוב ואני רוצה לאחל לנו הצלחה ובריאות.